ויקישיבה:מיזמים/תורנית/יובל

השנה החמישים, אחר מחזור של שבע שמיטות.

נאמר בתורה (ויקרא כה, ח - י): "וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים, והיו לך שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה. והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש, ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. יובל היא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו, ואיש אל משפחתו תשובו".

מצות היובל כוללת מספר עניינים: א. מצות שיחרור עבדים עבריים, בין עבד שנרצע ובין עבד שעדיין לא מלאו שש שנים לעבודתו; ב. מצות השבת השדות לבעלים, כלומר כל נכסי דלא ניידי (למעט בית עיר חומה) שנמכרו במשך שבעת מחזורי השמיטה חוזרים לבעליהם הראשונים; ג. מצות שמיטת קרקעות, כלומר, שחלים בשנת היובל איסורי עבודת קרקע, קדושת שביעית וביעור (למעט מצות שמיטת כספים); ד. מצות תקיעת שופר ביום הכיפורים שבשנת היובל; ה. מצות קידוש שנת היובל. בעת הקידוש היו הסנהדרין מברכים ברכת "לקדש השנים".

כמו כן מצווים בית דין למנות את השנים - שבע פעמים שבע שנים עד היובל, שנאמר: "וספרת לך שבע שבתת שנים שבע שנים שבע פעמים".

נחלקו חכמינו, כיצד היה מניין השמיטה והיובל, האם שנת היובל אינה נכללת במספר השנים, ואחרי היובל מנו שנה ראשונה לשמיטה וליובל, כלומר, שהשנה החמישים ואחת היא השנה הראשונה למחזור הבא, או ששנת היובל היא גם השנה הראשונה למחזור הבא.

מצות היובל נוהגת מן התורה רק בזמן שכל ישראל יושבים בארץ ישראל, שנאמר: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" - ולמדו חכמים: בזמן שכל יושביה עליה. לפיכך משהחלה גלות השבטים - עם גלות שבטי ראובן וגד וחצי שבט מנשה, שישבו בעבר הירדן - בטלו היובלות.

כשחזרו ישראל מגלות בבל, לא שבו כל השבטים, לכן לא נהגו דיני שנת היובל.