ויקישיבה:מיזמים/תורנית/כתובה

שטר התחייבות שהבעל נותן לאשתו בשעת הנישואין ובו מפורטות כל חובותיו כלפיה והסכום שיתן לה לכשיגרשנה או לכשימות.

בשעת הנישואין נותן הבעל לאשתו שטר התחייבות הנקרא "כתובה". בכתובה מפורטות כל חובות הבעל לאשתו. אך עיקר הכתובה היא ההתחייבות של הבעל על סכום כסף מסויים שאשתו תקבל, אם תתגרש או תתאלמן ממנו.

שונה סכום כתובתה של אלמנה וגרושה מסכום כתובתה של בתולה, שהנושא בתולה - כתובתה מאתיים דינר, והנושא אלמנה או גרושה - כתובתה מאה דינר.

אמנם, רשאי הבעל להוסיף על עיקר הכתובה כמה שהוא רוצה, אבל אינו רשאי לפחות ממאתיים - לבתולה, וממאה - לאלמנה או לגרושה, שכן אמר רבי מאיר: "כל הפוחת לבתולה ממאתיים ולאלמנה ממנה, הרי זו בעילת זנות".

גם מי שלא כתב כתובה לאשתו, הרי הוא חייב בה, משום שהיא תנאי בית דין, כלומר: תנאי שאינו נובע מהסכם הצדדים אלא מחיוב שנקבע על ידי בית הדין. ברם, ברמב"ם (הלכות אישות י, י) מובא: "הכונס את האשה ולא כתב לה כתובה, או שכתב ואבד שטר הכתובה, או שמחלה כתובתה לבעלה... חוזר וכותב לה עיקר כתובה אם רצה לקיימה, לפי שאסור לו לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה".

יש אומרים, כי "כתובת אשה מן התורה", שכן למדים מן הכתוב (שמות כב, טז): "כסף ישקול כמוהר הבתולות", שבא ללמד על "מוהר הבתולות", שהוא כסף הכתובה, שיהא כסכום הקנס של מפתה ואונס, כלומר: חמישים כסף של תורה (50 סלע), שהם מאתיים דינר.

ברם, הדעה המקובלת היא, שכתובת אשה אינה אלא מתקנת חכמים, כדי שלא תהא האשה קלה בעיני בעלה להוציאה. וכן פוסקים הרי"ף והרמב"ם.

ויש סוברים, שגם לדעות האומרות ש"כתובת אשה מן התורה", אין כוונתם שהיא מן התורה ממש, אלא שיש לה אסמכתא מן התורה, כמו ששנו בברייתא (גמרא כתובות י, יא): "כסף ישקול כמוהר הבתולות - שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה. מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה".

כתובת אלמנה, לדעת הכל, אין היא אלא מדרבנן.

"עיקר כתובה": התחייבות הבעל לאשתו בשעת הנישואין על סכום של מאתיים דינר - אם היא בתולה, או על סכום של מאה דינר - אם היא אינה בתולה, שיתן לה לכשיגרשנה או לכשימות.

"תוספת כתובה": הוספה על "עיקר הכתובה". התחייבות הבעל לאשתו בשעת הנישואין על סכום שמעבר לעיקר כתובתה.

"הטפסת כתובה":כתובה הנכתבת במקום הכתובה הראשונה שהולכת ונמחקת מחמת יושנה. כתובה שעומדת להמחק מחמת יושנה, מביאים אותה לבית הדין, והדיינים כותבים שטר כתובה אחר, בו הם מקיימים את כל תוכן הדברים הכתובים בכתובה הראשונה.

גם כאשר הכתובה הראשונה כבר נמחקה, ואי אפשר לזהות מאומה מתוך הכתב, יכולים לבוא עדים שראו את השטר וזוכרים את תוכנו ולהעיד בפני בית הדין, ועל פי עדותם יכתבו הדיינים שטר כתובה אחר בנוסח דומה לשטר "הטפסת כתובה", אך נוסחה שונה במקצת, מכיון שאין בית הדין מקיימים את תוכן הכתובה הראשונה על פי ראייתם, אלא על פי עדות העדים.

"כתובה דאירכסא": כתובה הנכתבת במקום כתובה שאבדה.

"כתובה דאישתכח בה טעותא": כתובה הנכתבת עקב טעות שנמצאה בכתובה הקודמת.