ויקישיבה:מיזמים/תורנית/מנחה

תפילה המקבילה לקרבן התמיד של בין הערביים שהיו מקריבים בבית המקדש.

את תפילת מנחה תיקן יצחק אבינו, שנאמר (בראשית כד, סג): "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב".

חז"ל הדגישו את חשיבותה של תפילת "מנחה", שהיא מסוגלת ביותר להתקבל במרום. הם למדו זאת מתיאור המפגש של אליהו הנביא עם מאות נביאי הבעל שעל הר הכרמל. וכך נאמר במלכים א (יח, לו - לז): "ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר... ענני ה', ענני, וידעו העם הזה כי אתה ה' האלקים ואתה הסבת את לבם אחרנית". תפילתו של אליהו הנביא נתקבלה ברצון, כפי שנאמר בהמשך (פסוק לט): "וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו: ה' הוא האלקים! ה' הוא האלקים!".

וכך מובא בטור (או"ח סימן רלב): "וכשיגיע זמן תפילת המנחה, יתפלל. ומאוד צריך להזהר בה, דאמר רבי חלבו אמר רב הונא: לעולם יזהר אדם בתפילת המנחה, שהרי לא נענה אליהו אלא בתפילת המנחה, שנאמר: "ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו". והטעם, מפני שתפילת השחר זמנה ידוע, בבקר בקומו ממטתו יתפלל, קודם שיהא טרוד בעסקיו, וכן של ערב זמנה ידוע, בבואו לביתו והוא פנוי מעסקיו, אבל של מנחה שהיא באמצע היום, בעוד שהוא טרוד בעסקיו, צריך לשום אותה אל לבו ולפנות מכל עסקיו ולהתפלל אותה. ואם עשה כן שכרו הרבה מאוד".

יש הנוהגים לומר לפני תפילת מנחה את "פרשת התמיד" ואת "פיטום הקטורת". בבית המקדש היו מקריבים את קרבן התמיד פעמיים בכל יום, בבקר ובבין הערביים. גם את הקטורת היו מקטירים פעמיים בכל יום. כנגדם אומרים בשחרית ובמנחה פרשיות אלו.

אם השעה מאוחרת ויש חשש שיעבור זמן התפילה, יש לדלג על פרשת התמיד ועל פרשת פיטום הקטורת.

לאחר מכן אומרים את "אשרי יושבי ביתך". בעת אמירת הפסוק: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", יש לכוון שהקב"ה משגיח על בריותיו ומפרנס אותן.

בתפילה בציבור אומרים את אשרי בשעה שיש כבר עשרה אנשים בבית הכנסת, כדי שיוכלו לומר אחריו את הקדיש הנאמר לפני תפילת שמונה עשרה.

אחר כך מתפללים את תפילת שמונה עשרה. בחזרת הש"ץ אין הכהנים נושאים את כפיהם (מלבד בזמנים מסויימים).

לאחר תפילת שמונה עשרה (ובתפילה בציבור - לאחר חזרת הש"ץ), אומרים "תחנון", שהיא תפילה שתוכנה בקשת רחמים מה'. מבקשים אנו שה' יסלח לנו על חטאינו ויושיענו למען שמו.

בתפילה בציבור נאמר לאחר תחנון "קדיש תתקבל". בימים שאין אומרים בהם תחנון נאמר "קדיש תתקבל" לאחר חזרת הש"ץ.

בני עדות המזרח נוהגים לומר את פרק: "למנצח בנגינות מזמור שיר..." בתפילת מנחה לפני עלינו לשבח.

בסיום התפילה אומרים את תפילת "עלינו לשבח".

כאמור, תפילת מנחה היא כנגד קרבן התמיד של בין הערביים שהיו מקריבים בבית המקדש. זמן הקרבת התמיד מתחיל חצי שעה לאחר חצות היום (שש וחצי שעות זמניות מתחילת היום). בכל יום (מלבד ערב פסח) היו מאחרים את ההקרבה עד תשע וחצי שעות זמניות, כדי שיספיקו להקריב לפני התמיד את הקרבנות האחרים.

לכן, עיקר זמנה של תפילת מנחה מתחיל מתשע שעות וחצי מתחילת היום (כלומר: שתיים וחצי שעות זמניות לפני סוף היום).

תפילת מנחה שמתפללים החל מתשע שעות וחצי מתחילת היום נקראת: "מנחה קטנה". תפילת מנחה שמתפללים לפני כן, החל משש וחצי שעות (ועד לתשע וחצי שעות זמניות) נקראת: "מנחה גדולה".

יש דעות בספרי הפוסקים שמקילות לכתחילה להתפלל "מנחה גדולה".

לפי כל הדעות, במקרה שהאדם יוצא לדרך או כאשר ל"מנחה גדולה" הוא יכול להשיג מניין ול"מנחה קטנה" הוא לא יוכל להשיג, מותר לו להתפלל "מנחה גדולה".

זמנה של תפילת המנחה נמשך עד לשקיעת החמה. אם אין מנין שמתפלל מנחה לפני השקיעה, מוטב להתפלל מנחה בזמנה, לפני השקיעה, ביחידות.

אם האדם טרם התפלל תפילת מנחה - אסור לו להתחיל לסעוד, לפי פרטי ההלכה המובאים להלן:

סמוך לשעת "מנחה קטנה" (כלומר: מיד לאחר שעברו תשע שעות זמניות מתחילת היום - חצי שעה לפני שמתחיל זמן מנחה קטנה), אסור לאדם להתחיל לאכול אפילו סעודה קטנה, לפי שחוששים שמא תמשך הסעודה ולא תשאר לו שהות להתפלל מנחה. אכילת עראי אינה נחשבת כסעודה והיא מותרת גם לאחר שהגיע זמן מנחה קטנה. באכילת עראי נכללת אכילת פת עד שיעור "כביצה" ולא יותר. אכילת פירות או שתית משקה שאינו משכר מותרים אפילו בכמות גדולה.

סעודה גדולה, כגון: סעודת ברית מילה, פדיון הבן או סעודת נישואין, אסור להתחיל אפילו סמוך ל"מנחה גדולה", כלומר, מחצות היום ואילך (שש שעות זמניות מתחילת היום). על האנשים להמתין עד שיגיע זמן מנחה גדולה (שש שעות וחצי) ואז יתפללו את תפילת מנחה ואחר כך יתחילו בסעודה.

סמוך לשעת מנחה קטנה, אסור גם להתחיל להסתפר או להכנס לבית המרחץ, אם האדם טרם התפלל את תפילת מנחה.