ויקישיבה:מיזמים/תורנית/מנחת העומר

עשירית האיפה קמח שעורים בלול בשמן, שקומץ ממנה היו מקטירים על גבי המזבח בששה עשר בניסן, כדי להתיר את התבואה החדשה.

נאמר בתורה: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן... ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן אלהיכם", ומכאן שאסור לאכול מן התבואה החדשה קודם הקרבת מנחת העומר בששה עשר בניסן.

במוצאי יום טוב ראשון של פסח, היו קוצרים שעורים כדי שלוש סאים של קמח - ויש אומרים: כדי חמש סאים של קמח - וטוחנים אותם. לאחר מכן היו מנפים את הקמח בשלוש עשרה נפות, עד שהוציאו ממנו עישרון אחד מובחר, שקומץ ממנו היו מקטירים על גבי המזבח ביום ששה עשר בניסן.

מנחת העומר בשביעית: מכיון שדין "מנחת העומר" לבוא מן התבואה החדשה, הרי שבשמיטה היתה מנחת העומר צריכה לבוא מספיחי תבואה שגדלה בשביעית.

לצורך מנחת העומר היה צריך להתיר את שריפת קומץ המנחה הקדוש בקדושת שביעית, חרף איסור הפסד פירות שביעית.

בשנת השמיטה היו בית הדין שוכרים שומרים שישמרו על הספיחים המיועדים למנחת העומר, "ואותן המעות שנותנים להם בשכרם (מתרומת הלשכה) הוא כאילו קונים בו העומר ושתי הלחם".

התוספות מסבירים, שתפקיד השומרים לא היה למנוע בכוח מן הציבור לקטוף את התבואה שהתורה הפקירה, אלא להודיע לכל שהתבואה מיועדת למנחת העומר, ומתוך כך יהיו פורשים ממנה מרצונם.

כמו כן, היו בית הדין שוכרים פועלים שיקצרו את העומר בזמנו.

אם לא מצאו ספיחי תבואה בארץ ישראל, היו מביאים מסוריה; לא נמצאה בסוריה תבואה הראויה לעומר, מותר לזרוע תבואה לצורך העומר בארץ ישראל. "מנחת עומר" זו אמנם היתה קרבה על גבי המזבח, אך לא היתה נאכלת לכהנים, הואיל והבאתה היתה כרוכה בדחיית איסור זריעה בשמיטה.