חולין שנעשו על טהרת הקודש

בהלכות טומאה וטהרה, חולין על טהרת הקודש הוא כינוי הלכתי לאוכל שאין עליו קדושת תרומה או קדשים, אבל בעליו החליט להתייחס אליו כאוכל קדוש, שאסור לטמאו ואסור לאכלו בטומאה, כדי להרגיל את עצמו לשמור את אוכלי הקדשים בטהרה, כך שגם אוכלי הקדשים שברשותו, ישארו בטהרה.

לרוב, דרך הכוהנים, האוכלים תרומה, להחיל קדושה זו, על מאכלי בשר, שכן קדשי המזבח הינם בשר. למרות שקדשי המזבח הינם בקר וצאן, נהגו הכוהנים להחיל קדושה זו גם על בשר חיה, שכן כל סוגי הבשר דומים זה לזה בצורתם, וניתן להחליף ביניהם, וכדי להרגיל עצמם באכילת בשר בטהרה, הם הרגילו את עצמם בשמירת דיני טהרה כל מיני הבשר‏^[1]. לפי הרמב"ם‏^[2], הכוהנים רצו בכך להבדל ממאכלי העמי הארצות- אנשים שאינם בקיאים בהלכה, שמאכליהם טמאים מכיוון שאינם יודעים לשמור על עצמם בטהרה.

באופן דומה, חולין על טהרת תרומה הם חולין שההתייחסות אליהם הם כמו אל תרומה, שקדושתה פחותה מקדשים, למשל בכך שאין בה את דיני שלישי ורביעי לטומאה. קדושה זו החילו הכוהנים רק על פירות, שכן תרומה מופרשת רק מפירות הצומחים מהקרקע, ולא מהחי‏^[3].

כמו כן, חולין על טהרת פרה הם חולין שנשמרו אף מטומאת חמישי לטומאה, הקיימת רק בדיני פרה אדומה‏^[4].

ההלכה[עריכה]

בחולין על טהרת הקודש עצמם, נחלקו התנאים, האם דינם ממש כשל קודש, ובעוד שרבי אליעזר בן צדוק סבור שדינם כשל תרומה ויש בה אף את שלישי לטומאה, סבורים שאר החכמים שדינם פחות מעט משל קודש, ואין בה את דיני שלישי ורביעי לטומאה‏^[5]. לפי רבי אליעזר, קיים בה אף רביעי לטומאה, ממש כשל קודש.

כאשר אדם מחמיר על עצמו שמאכליו יהיו "חולין על טהרת הקודש" או על טהרת תרומה, חל איסור מדרבנן‏^[6] על האוכל ועליו, שעליו לקיים את מנהגו ואינו יכול לטמא את האוכל. דין זה נגזר מדיני נדר וקונם, בהם ניתנה רשות וסמכות הלכתית לאדם לאסור על עצמו את המותר לו. לפי דעה אחת, אין כוח לאדם להתפיס (=להחיל) קדושת קודש על חולין, ורק קדושת תרומה הוא יכול להתפיס‏^[7].

עם זאת מותר לטמא לשחוט בהמה שאוכלין אותה על טהרת הקודש על ידי סכין ארוכה שהיא פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה, למרות שבקודשים אסור לעשות כן מחשש שמא יטמא הבשר, דבר האסור מהתורה (ראו: שמירת קדשים).

הערות שוליים