חטא העגל

מעשה העגל נעשה על-ידי אהרון הכהן בעקבות בקשת בני ישראל, אשר סברו כי משה רבינו לא ירד מהר סיני. בעקבותיו, העם נענש, משה רבינו שבר את לוחות הברית הראשונים. הוא בקש סליחה מהקב"ה בסגנון המקובל עד היום על עם ישראל. הבקשה מתקבלת, לעם נסלח ומשה רבינו עולה להר סיני ומביא עימו לוחות הברית השניים.

מדוע משה רבינו איחר לרדת[עריכה]

לאחר שמשה רבינו שהה בהר סיני ארבעים יום הוא עמד לרדת אל העם עם לוחות האבן וכך נאמר:"וַיִּתֵּן אֶל-משֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים"(שמות ל"א, י"ח). הפרק הבא בפרשה, פרק ל"ב מתאר לנו מה קרה: וַיַּרְא הָעָם כִּי-בשֵׁשׁ משֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר - רש"י מסביר מדוע העם סבר כן ונותן שתי סיבות

• סיבה טבעית - "כי כשעלה משה להר אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא בתוך שש שעות. כסבורים הם, שאותו יום שעלה מן המנין הוא, והוא אמר להם שלימים, ארבעים יום ולילו עמו, ויום עלייתו אין לילו עמו, שהרי בשבעה בסיון עלה, נמצא יום ארבעים בשבעה עשר בתמוז" - פשוט טעות ביום
• וסיבה לא-טבעית - "בששה עשר בא השטן וערבב את העולם והראה דמות חשך ואפילה וערבוביא לומר וודאי מת משה, לכך בא ערבוביא לעולם."
• ולפי הפסוק "כי זה משה האיש" מפרש רש"י "כמין דמות משה הראה להם השטן, שנושאים אותו באויר רקיע השמים".
• חסר יהיה מדריך להמשך הדרך - והיה מורה לנו דרך, אשר נעלה בה, עתה צריכין אנו לאלהות, אשר ילכו לפנינו.

מעשיו של אהרון הכהן[עריכה]

אהרון שנשאר במחנה נדרש להשיב לפניות של העם. וכך מתוארת בפרשה מהלך הדברים: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹקים" (שמות ל"ב, א) משה רבינו לא יורד ו"לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ".

רבי אברהם אבן עזרא מתיחס לתפקידו של אהרון הכהן, שהרי התנהגותו במעשה העגל אינו נזקף לחובתו. והוא מבאר:

• "יש מהקדמונים שאמרו: שנהרג חור והנה אהרן פחד.
• ויש מי שאמר: כי פחד על ישראל אם יהרגוהו שה' ימיתם כלם.

ובכל זאת ההסבר אינו נראה לו "ועל דרך הפשט, אם מעשה העגל עבודה זרה, למה פחד אהרן שיהרג והלא מתו אחריו כמה חסידים מישראל שלא הגיעה מעלתם למעלת אהרן בחסידות, לפרסת כף רגל אהרן על ייחוד השם?! והנה חברי דניאל הושלכו לכבשן האש בעבור שלא השתחוו לצלם, ואיך יעשה אהרן פסל שהמעשה קשה מהשתחוייה?! והלא אהרן קדוש השם היה ונביא על ישראל ומצוות רבות נתנו על ידו עם משה אחיו, והנה יהיה חור טוב ממנו ואם הוא עשה ע"ז, חייב היה משה להורגו קודם עובדי העגל?!

הוא מציג פירושים אחדים למעשיה אך דוחה אותם. בהמשך הוא אומר:"ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז גם ישראל לא בקשו ע"ז, רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירש . כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד. גם הוא לא ידע, כי השם אמר לו: עלה אלי ההרה ושב שם עד שאתן לך לוחות הברית." - גם הוא סבר כי אולי משה רבינו אכן לא יישוב.

ובכלל, לא נחשב מעשה העגל לעבודה זרה שהרי הביאו זבחים והשתחוו לו, ואמרו: אלה אלוהיך ישראל.

הזהב והעגל[עריכה]

בשלב הבא אהרון יוזם איסוף תכשיטי זהב מאת "נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם" . רש"י סבור כי היית הלהם כוונה בכך:"אמר אהרן בלבו הנשים והילדים חסים על תכשיטיהן, שמא יתעכב הדבר, ובתוך כך יבא משה, והם לא המתינו ופרקו מעל עצמן". ואכן "כָּל-הָעָם" - עושה כן.

השלב הבא היה יצירת "עֵגֶל מַסֵּכָה" . הפרשנים לא מקבלים זאת בפשטות:

• מכשפי מצרים עשו זאת, לפי רש"י:"כיון שהשליכו לכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים".
• הסבר קצת מורכב:"מיכה היה שם שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו שם, וטס שכתב בו משה עלה שור, עלה שור, להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס, והשליכו לתוך הכור ויצא העגל"

ואהרון קובע חג למחרת.רבי עובדיה ספורנו מוצא גם את הסיבה לדחיה:"חַג לַה' מָחָר. וְלא תְעַרְבְּבוּ שִׂמְחָתו בְּאֵל אַחֵר". הרמב"ן מביא את הפירוש המקובל של דחיית דבר למחר, עד אז הכל צפוי:"ויתכן שאמר "מחר" להאריך להם, אולי יבא משה ויעזבו את העגל, והם השכימו בבקר ויעלו עולות ויגישו שלמים. ולא אמר הכתוב ויעלו לו עולות ויגישו לו שלמים, והעניין, מפני שהיו בהם מכוונים לשם הקב"ה כאשר אמר אהרן, ומהם משחיתים וזובחים לעגל. ועל אלה אמר הקב"ה למשה (להלן פסוק ח): וישתחוו לו ויזבחו לו, כי הם החטאים. ואם אולי היה אהרן המקריב קורבנות, אמר סתם ויעלו עולות ויגישו שלמים, כי הוא מכוון לשם ה', והם דעתם אל העגל אשר עשו, והיו הבעלים מפגלין:

למחרת היום[עריכה]

ואכן העם משכים למחרת והתיאור המקרא הוא מלא ומפורט : ו"וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק". בתגובה הקב"ה מחליט:"וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ (משה רבינו) לְגוֹי גָּדוֹל". אך משה רבינו מצליח לבקש סליחה והתוצאה: "וַיִּנָּחֶם יְהוָֹה עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ". לפי נוסח הפרשה אנו מבקשים סליחה עד עצם היום הזה.

ובכל זאת משה נוקט בצעדי ענישה, והוא שובר את הלוחות, שורף את העגל, זורה על המים את השרידים, "וַיַּשְׁק אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ולסיום, הוא לוקח את בני לוי ומצווה אותם :" וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ". בכך גם הוא מקדש אותם לתפקיד הלוויים.

סוף דבר:

• "וַיִּגֹּף יְהוָֹה אֶת-הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן" -
• "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב" -
• הקב"ה נגלה למשה רבינו.
• "וַיִּפְסֹל שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" - ניתנים הלוחות השניים.