חכם
|
חכם במסורת היהודית, הוא אדם שלמד ויודע הרבה תורה, ואף מלמד אחרים.
החכם במשנה[עריכה]
בדרך כלל, כאשר לא מצוין שם התנא, אלא מוזכרת המילה "חכמים" ("וחכמים אומרים"), כך פסוקה ההלכה.
הביטוי "חכם" מוזכר פעמים רבות במשנה, לדוגמא: כאשר מוזכרת הפרת נדרים, הביטוי הנפוץ הוא "להישאל לחכם". במסכת עירובין מוזכרת המילה חכם בהקשר לדרשן, שהאדם ירצה לשמוע אם יגיע בשבת, ולכן הוא מתנה: "אם בא חכם למזרח - עירובי למזרח..." (עירובין ג, ה)
הבן החכם בהגדה של פסח[עריכה]
הראשון מארבעה בנים שכנגדם דיברה תורה, הוא הבן החכם, ששואל בהגדה: "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם"?
כיוון שהחכם מפרט, וניכר שהוא יודע ומבין, מתייחסת אליו ההגדה בכבוד, והתשובה המובאת בהגדה לשאלתו היא: וְאַף אַתָּה אֱמור לו כְּהִלְכות הַפֶּסַח: "אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקומָן".
בפרשת ואתחנן, לעומת זאת, כאשר מובאת השאלה "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם"? מובאת תשובה שונה, ארוכה ומפורטת יותר: "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה..." ועוד ארבעה פסוקים המפרטים את יציאת מצרים. (דברים ו, כ-כ"ה)