חנוכת הבית

תחילת דיור בבית חדש.

מצוה לחנוך בית בארץ ישראל, שנאמר (דברים כ, ה): "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו".

בגמרא ופוסקים לא נזכר מנהג זה, אולם בשולחן ערוך רכג, ג כתב: בנה בית חדש מברך 'שהחיינו' וכתב הביאור הלכה שאם יש לאדם אישה או נהנים נוספים מן הבית יברך 'הטוב והמטיב' שהיא הברכה המתאימה לדבר חדש שנהנים ממנו יותר מאדם אחד.

אולם ישנו מקור קדום בו הוזכר המנהג ברמז, תנחומא בראשית פר' ב דְּכַד בַּרְיֵהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעַלְמֵהּ בַּרְיֵהּ בְּשִׁתָּא יוֹמִין וְנָח בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא, בַּרְכֵהּ וְקַדְשֵׁהּ, כְּמָאן דְּבָנָא בֵיתָא וְגָמַר לַעֲבִדְתֵּהּ וַעֲבִיד יוֹמָא טָבָא - תרגום: כאשר ברא הקב"ה לעולמו בראו בשישה ימים ונח ביום השביעי וברכו וקידשו, כמו אדם הבונה בית וסיימו העושה יום טוב.

על פי החסידות סידור עם דא"ח, מקורו של מנהג זה הוא מכיוון שהצורך הכי נעלה של האדם מבין צרכיו הגשמיים הוא רכישת דירה, עד שהגמרא מסכת יבמות סג, א אומרת ש'כל אדם שאין לו בית אינו אדם, וכאשר נשלם צורך זה, גורם הדבר לשמחה גדולה אצל האדם.

יש אומרים כי הסעודה שנהגו לעשות ב"חינוך בית" נחשבת כסעודת מצוה (בארץ ישראל בלבד), ויש סוברים כי אינה נחשבת אלא כסעודת הרשות. (עי' שו"ת באר שבע סי' ע).