חנופה

איסור להצדיק רשע במעשיו, או לכבדו ולהחמיא לו, כדי למצוא חן בעיניו.

בספר היראים (מצוה נה) מובא: "ויזהר מן החנופה, שכן עונשה מרובה, דאמר רבי אלעזר: כל עדה שיש בה חנופה לסוף גולה... ואמר ר"י בר אבא ד' כיתות אין מקבלים פני השכינה: כת לצים, כת חנפים, כת שקרנים, כת מספרי לשון הרע... והמחניף נקרא מטמא ארץ, ועובר על לא תחניפו את הארץ ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה".

כהמשך לדברי היראים אומר ה"חפץ חיים": "וחייב אדם למסור עצמו לסכנה ואל ישיא את נפשו עוון אשמה כזה. ובעוונותינו הרבים, מצוי הדבר כשאחד מספר בגנות חברו, והשומע מנענע בראשו לדבר זה, ומחליק גם הוא את הדבר בלשונו - שמוסיף תיבות לפגם, מפני שרוצה להחניף למספר, מפני שיש לו ממנו טובות. וזהו בעצם לאו ד"חנופה", ועל ענין כזה שייך מה שנאמר: 'ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה'~. ויעויין עוד במסכת סוטה (מא, א) במעשה דאגריפס המלך שהיה קורא בתורה, וכשהגיע לפסוק 'לא תוכל לתת עליך איש נכרי' זלגו עיניו דמעות. אמרו לו: אל תתירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה. ובאותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה מפני עוון החנופה".

רבינו יונה מסיק ב"שערי תשובה" (שער ג, קפח) מתוך המעשה של אגריפס, שחייב אדם למסור את עצמו לסכנה בשביל חטא החנופה, שהרי אמרו שנתחייבו כליה על שחנפו לאגריפס המלך. אף על פי שאלמלא חנפו לו היו נמצאים במצב של סכנה, בכל זאת נתחייבו להגיד לו את האמת.

בספר "שערי קדושה" (לרבי חיים ויטאל) מובא: "רבנו יונה בשערי תשובה (שער שלישי) האריך לבאר בענין החנפים וכתב בהם תשעה חלקים, והרוצה לראות הרי ספרו מצוי. וכלל דבריו שאין להחניף לרשע ולא לספר בשבחו בין בפניו ובין שלא בפניו, שנאמר 'עוזבי ה' יהללו רשע...'. ובכלל החניפות: אם אינו רוצה להוכיח את בני עירו, שיחשוב שלא יקבלו ממנו - נקרא חנף".