חניטה

חניטה היא פעולה הנעשית לשימור גופת הנפטר מפני רקבון וסרחון, על ידי מילוי חלקי הגופה בבשמים שונים. מקור השם העברי לפעולה זו הוא לשון בושם וריח טוב^[1], והוא מלשון 'התאנה חנטה פגיה'^[2]. הקשר הזה נובע כנראה מריחות הבשמים המתלווים למעשה החניטה, המזכירים את ריח האילן בשעת הבשלת פגי התאנה^[3].

מהות ההגדרה[עריכה]

בלעז נקרא החנוט בשם מומיה^[4]. שם זה נגזר מן המילה הפרסית 'מום', שפירושה זפת או שעווה. שם זה ניתן לחנוטים המצריים על ידי היוונים. השם הלאטיני למלאכת החניטה הוא imbalsamare, אשר נגזר מן in balsamum, שפירושו לתוך בשמים^[5], וממנו נגזרו שמות לחניטה בשפות לועזיות שונות. Balsma הוא שמן אפרסמון, ובלשון התלמוד הוא נקרא גם פלייטון^[6]. ואגב, המושג 'בושם' משותף להרבה לשונות עתיקות, כגון ערבית ולטינית, והוא מתייחס לצמח בושם, שהוא האפרסמון, ובגלל ריחו הונח המושג על כל דבר שריחו טוב.

רקע היסטורי[עריכה]

מקורות היסטוריים[עריכה]

תיאורי החניטה המצרית נשתמרו בעיקר בכתביהם של ההיסטוריונים היווניים הרודוטוס (425-484 לפנה"ס)^[7], ודיודורוס (בסביבות 40 לפנה"ס)^[8]. פרטים נוספים על החניטה נתקבלו ממחקר על חנוטים רבים שנשתמרו בקברים מצריים, ונחשפו על ידי הארכיאולוגים. חלק מהחנוטים הללו נשתמרו בצורה מופלאה, כולל תוי פנים. לפירסום רב זכו החנוטים של הפרעונים תחות-ענח'-אמון ורעמסס השני. כמו כן נשתמרו ציורי קיר שונים המדגימים את תהליכי החניטה. החנוט העתיק ביותר הידוע לנו הוא של סקר-אם-סאף, בנו של פפי הראשון, שלפי השערת הארכיאולוגים חי לפני למעלה מ-5,000 שנה, והוא נמצא כיום בגיזה שבמצרים.

שיטות החניטה[עריכה]

על פי סיכום התיאורים השונים הללו עולה, כי היו שלוש שיטות אפשריות לחניטה. החונטים היו מציעים למשפחות הנפטר לבחור את אחת השיטות הללו לפי מחירם - דרך יקרה, פחות יקרה, וזולה.

החניטה היקרה[עריכה]

החניטה בצורה היקרה נעשתה למלכים ולעשירי העם, והיא בוצעה כדלקמן: ראשית הוציאו את המוח דרך הנחיריים בוו של ברזל^[9]. המוח עבר תהליכי ייבוש, ואחר כך נקבר יחד עם הגופה. לתוך חלל הגולגולת הכניסו תערובת של בשמים שונים, ואת הנחיריים סתמו היטב בכדורי פשתן. אחר כך בוצע חתך בצידה של הגופה, דרכו הוציאו את איברי החזה והבטן. האיברים נרחצו ביין של תמרים, הושרו בבשמים שונים, והושמו בכדים מיוחדים, שעליהם נכתב שמו של הנפטר. את חלל הגופה מילאו בשרף של עצים, ובעיקר עץ ארז, ובשמים אחרים כגון מור וקינמון, ואחר כך תפרו את החתך שבבטן. הגופה הושרתה באמבט של נתר למשך 70 יום, לאחר שנרחצה ביין של תמרים^[10], או שתהליך החניטה נמשך 40 יום^[11], או משך זמן אחר^[12]. לאחר תקופה זו חזרו ורחצו את הגופה, ייבשו אותה היטב, ביצעו חתכים אורכיים בחלקים שונים של הגוף, ולתוכם הכניסו בשמים שונים. לאחר מכן עטפו את הגופה כולה, מכף רגל ועד ראש, בפיסות בגד פשתן עדין, ספוג בבשמים שונים, ומודבקים על ידי גומי. יש הסבורים, שהפשתן העדין שבו השתמשו המצרים לעטיפת החנוטים הוא אטון מצרים^[13]. אחר כך היו מציגים את הגופה לאוויר, עד להתייבשותה ולהצטמקותה. חניטה זו בוצעה על ידי מומחים לדבר שנקראו במצרית 'סנייו', והם 'הרופאים' המוזכרים במקרא.

החניטה הפחות יקרה[עריכה]

הדרך הפחות יקרה היתה כדלקמן: מילאו את הבטן בשמן מעץ ארז, על ידי החדרתו בעזרת מזרק, מבלי לעשות חתך בגופה, ומבלי להוציא את איברי הבטן. לאחר מספר ימים הוציאו את השמן, אשר גרם למיסמוס האיברים הפנימיים, וכך יצא תוכן הבטן החוצה. הגופה הושרתה בנתר, אשר גרם להמסת הבשר, ולא נשאר מן הגוף אלא עורו ועצמותיו.

החניטה הזולה[עריכה]

הדרך הזולה היתה מיועדת לעניי העם בלבד. תוך הבטן נשטף בחומר ממיס, העמידו את הגופה בנתר למשך 70 יום, ואחר כך החזירו את הגוף לקרובי הנפטר. חניטה זו בוצעה על ידי חונטים פשוטים שנקראו במצרית 'ווטיו', שפירושו גוללים, כי הם היו עוטפים את גופת המת בגלילי בד.

שיטות חניטה אחרות[עריכה]

המצרים שימרו גופות גם באמצעות דבש, ולפי עדות היסטורית חנטו את גופו של אלכסנדר מוקדון בדבש^[14]. גם גופו של אריסטובולוס השני נשמר בדבש זמן רב, עד שאנטוניוס שלח את גופו לקבורה^[15].

המומחים לחניטה[עריכה]

החונטים היו כת של מומחים, ובתורה הם קרויים רופאים^[16]. מקצוע זה עבר בירושה מאב לבן. החונטים היו מהאנשים המכובדים בחברה המצרית. אכן, האיש שביצע את החתך בגופה להוצאת תוכן הבטן נאלץ לברוח, והסובבים אותו רדפו אחריו, זרקו עליו אבנים, וקללו אותו. הסיבה היא, שהמצרים תיעבו כל מי שפגע בגוף המת.

האמונה בחניטה[עריכה]

לפי אמונת המצרים הבטיחה החניטה חיים-שלאחר-המוות נעימים. לפי אמונתם, יש לשמר את הגוף לאחר המוות בצורה הטובה ביותר, כדי להכינו לקראת תחית המתים, וחזרת הנשמה לגוף המקורי. יש מי שכתב, שהמצרים היו חונטים את מתיהם בגלל אמונתם, שכל זמן שהגוף קיים יש לנפש דבקות בגוף, וכל ענינם היה לדרוש אל המתים^[17].

שימור מתים כיום[עריכה]

כיום נוהגים המטפלים במתים במדינות שונות להזריק פורמלין לכלי הדם, כדי לשמר את הגופה.

החניטה במקרא ובפרשנות ישראל[עריכה]

החנוטים במקרא[עריכה]

תיאור החניטה מוזכר במפורש במקרא רק אצל יעקב^[18], ואצל יוסף^[19]. אמנם על פי המדרש היו התרפים של לבן בעצם חנוטים, שהיו מביאים אדם בכור ושוחטים אותו ומולחים אותו במלח ובבשמים, וכותבים על ציץ של זהב שם רוח טומאה, ומניחים הציץ במכשפות תחת לשונו, ומניחים אותו בקיר, ומדליקים לפניו נרות ומשתחווים לו, ומדבר עמו בלחש^[20].

יש מי שכתבו, שעלה בדעתו של יעקב לחנוט את רחל כדי להביאה לקבורה בארץ, אך לא היו הרופאים שיכלו לעשות זאת^[21].

יש מי שמשמע מדבריו שגם אסא המלך נחנט לאחר מותו^[22],^[23].

יש מי שכתב, שרמז יעקב על החניטה עוד לפני מותו^[24]; יש מי שכתב, שעשה כן יוסף משום כבוד אביו, כי כן משפט הנכבדים ומכל שכן גדולי המלכות, או כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטוהו שלא מת, או שמת ולא הסריח, ובכך ימנעו מלהעלותו לארץ ישראל לקבורה^[25]; ויש מי שכתב, שכיוון שציווה יעקב לקברו במערת המכפלה, והיה גלוי שלא יוכלו לנושאו ימים רבים בדרך רחוקה, ואי אפשר להתקיים בלא חניטה, הרי זה כאילו ציווה במפורש לבניו שיחנטו אותו^[26]. נחלקו תנאים אם עשה יוסף כהוגן כשחנט את אביו^[27]. הראשונים נחלקו בשאלה מי חנט את יעקב - יש אומרים, שהרופאים חנטו אותו; ויש אומרים, שהשבטים חנטו אותו לפי הוראות הרופאים, אך לא נגעו הרופאים המצריים בגופו של יעקב^[28].

ביחס ליוסף מצינו מחלוקת תנאים אם הרופאים חנטו אותו, או השבטים חנטו אותו^[29].

ומצוי בגמרא שהורדוס המלך חנט את בת חשמונאי האחרונה לאחר התאבדותה כדי להוכיח שהוא התחתן עם מישהי מבית חשמונאי בשביל לקבל לגיטימציה למלכותו

שיטת החניטה[עריכה]

נחלקו המפרשים והפוסקים, כיצד היתה החניטה אצל יעקב ויוסף. יש שכתבו, שהיו חותכים את כריסו של הנפטר, ומוציאים את בני מעיו שלא יסריח^[30]. והכוונה שהיו מוציאים את כל האיברים הפנימיים כגון המוח, הלב, הכבד והמעיים, והיו מושחים את כל הגוף מבפנים ומבחוץ בשמן אפרסמון, וממלאים אותו במיני בשמים המייבשים את הגוף, והיו צריכים להחליף הבשמים יום-יום, עד שהגוף התקשה והתייבש, ואינו מתעפש ואינו מסריח^[31], ואף שלשיטה זו חתכו את הבטן והוציאו האיברים, כתבו חלק מהפוסקים, שאין כאן לא משום צער למת, ולא משום בזיון^[32], משום שהדבר נעשה לכבודו ולצורכו של המת^[33]; יש שכתבו, שלא הוציאו את האיברים הפנימיים בשעת חניטה, אלא שמרחו את האפרסמון על הטבור, ודרכו הוא נכנס לתוך הגוף^[34], או שהכניסו את הבשמים דרך הטבור לתוך חלל הבטן^[35], אבל חיתוך הגוף והוצאת האיברים לשיטת חלק מהפוסקים הוא בזיון למת; יש מי שכתב, שכך עשו רק אצל יעקב, אבל אצל יוסף חנטו כרגיל^[36], ויש מי שחלק על כך^[37]; ויש מי שכתב, שהחניטה היתה על ידי סוגי בשמים אשר שרפו את הבשר, והשאירו את העצמות^[38],^[39].

בתלמוד מסופר, שהורדוס המלך טמן בדבש למשך שבע שנים את גופתה של בת חשמונאי, אשר התאבדה בגללו^[40].

פרטי דינים[עריכה]

הפוסקים נחלקו בשאלה האם חניטה מותרת או אסורה .

יש הסבורים, שאין כל איסור במעשה החניטה, גם אם עושים אותה בדרך של חיתוך הבטן והוצאת האיברים, כי הדבר נעשה לכבודו של המת, ולכן אין כאן צער למת ולא בזיון^[41]; יש הסבורים, שחניטה בדרך של חתך בבטן והוצאת האיברים אסורה היא משום בזיון וניוול המת, ומשום ביטול קבורה של חלקי גוף^[42], אבל אם מחדירים הסממנים דרך נקבים בגוף אין חשש בזה; יש מי שכתב לאסור כל חניטה, אפילו בלא חיתוך והוצאת איברים, משום שעיכול בשר המת הוא חלק מהכפרה למת^[43], ואם כן בחניטה כשמונעים את עיכול הבשר מעכבים את כפרת המת^[44]. מבין האוסרים חניטה יש מי שהתירו הקפאת המת, כיוון שאין עושים שום דבר בגוף המת^[45]; ויש מי שאסר הקפאת המת, כי יש בזה אי שוויון בין עשירים לעניים, שאסור בענייני קבורה^[46], אלא אם כן צריכים להעביר את המת למקום רחוק^[47]. לשיטת האוסרים את החניטה, יש מי שכתב, שגם אם ציווה הנפטר לפני מותו שיחנטו אותו, אין שומעים לו^[48].

פעולות לשימור גוף המת בישראל לא נוהגים לבצע כל פעולת שימור לגוף המת. אכן אם צריך להוליך את המת לקבורה למקום רחוק, נוהגים לבצע פעולות שימור, כגון החדרת סממנים שונים דרך הנחיריים, כדי לעכב את רקבונו וסרחונו. אם יש צורך בפעולת שימור יעילה יותר, כדי להוליך את המת למרחקים גדולים, נוהגים להחדיר לדמו חומרים משמרים, ורצוי לאסוף את הדם והלחלוחית שהוציאו מגוף המת בצנצנת, ולשולחה עם המת להיקבר עמו, ומכל מקום אין להוציא איברים פנימיים מגופו של המת^[49]. יש מי שכתב, שאמנם מעיקר הדין אין כל איסור בשימור כזה, אבל בגלל שפריצי עמינו פקרו מאד בכבוד הנפטרים אין להתיר אלא רק בצורך גדול^[50].

טומאת מת של חנוטים בדין טומאת מת של החנוטים המצריים, יש מי שכתב שהם מטמאים עד היום בטומאת מגע ומשא, כי עצמותיהם אינם נפרכים, ובקושי נשברים, אבל אינם מטמאים באוהל, כדין מת עכו"ם^[51]. ובעניין יעקב ויוסף, כתבו מרבני דורנו, שהם מטמאים ככל המתים^[52].

טומאת כהן לחנוטים כהן אסור להיטמא לחנוטים^[53].

שימוש בחנוטים לצרכי רפואה יש מי שהתירו להשתמש לצורך רפואה ב'תרופה' שהוכנה מזפת ששימשה לחניטה, אף שכללה בתוכה חלקי גופות של חנוטים^[54]; ויש מי שאסרו^[55].

מכירת חנוט אסור למכור חנוט יהודי, כי מת אסור בהנאה^[56].

הערות שוליים