עיקר וטפל

עיקר וטפל הינו כלל בהלכות ברכות הקובע שכאשר אוכלים שני מאכלים שהאחד מהם הוא העיקר והשני טפל לו ונאכל בגלל הראשון - מברכים על המאכל העיקרי ופוטרים בברכה זו את המאכל הטפל. הגדרות "עיקר וטפל", משתנות בהתאם לסוגי המאכלים ולהרגלי האכילה השונים.

מקור[עריכה]

המשנה ברכות מד א קובעת שמי שאוכל מאכל מלוח ויחד עמו אוכל גם פת שיקהה את המליחות, מברך על המאכל המלוח ולא על הפת משום הכלל ש"כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה".

ערוך השולחן (ריב,א) מבאר שיש שני סוגים של עיקר וטפל:

• טפל שאוכלו בעקבות העיקר- בסוג זה כלולים מאכלים שאוכל אותם על מנת להטעים את העיקר (כמו קטשופ לדוגמא), לקשטו או להקהות את החריפות או המליחות של העיקר ואין דעת האדם על הטפל. בנוסף, סוג זה כולל גם טפל שנאכל בתור כלי לאכילת העיקר.
• טפל מעורב- בסוג זה ישנם שני מאכלים עיקריים המעורבים זה בזה כך שבכל אכילה אוכל כל אחד משני הסוגים. במקרה זה פוסקים שהעיקר מוגדר כמאכל שהוא הרוב בתערובת. כך לדוגמא, מי שאוכל סלט המעורבים בו סוגי פירות וירקות יחד, מברך על הסוג העיקרי הנמצא בו ("העץ" או "האדמה")‏^[1].

טעם[עריכה]

בטעם הפטור כתב הרב אליעזר מלמד בפניני הלכה שיש פגם בכך שהאדם יברך על הטפל משום שבכך הוא מראה שלא הבין את חשיבות העיקר:
"משל למה הדבר דומה, לאדם שקיבל מחבירו מתנה ארוזה בנייר יפה, שראוי לו שיודה על המתנה, ובכלל ההודאה על המתנה כלולה הודאה על עטיפתה הנאה. ואם יודה על נייר העטיפה בפני עצמו, יבטא בכך שלא הבין מהי המתנה או שהיא לא חשובה בעיניו, עד שהוא משווה אותה לעטיפתה. כמו כן האוכל מאכל עיקרי שיש עמו מאכל שטפל לו, תקנו חכמים שיברך על המאכל העיקרי ויפטור בכך את המאכל הטפל לו."

מהות פטור הטפל מברכה[עריכה]

האחרונים חקרו במהות פטור הטפל מברכה- האם מכיוון שמדובר בטפל אינו חייב כלל בברכה, או שהטפל יוצא ידי חובה בברכת העיקר וצד נוסף האם הטפל מוגדר כחלק מהעיקר ולכן נחשב שכבר בירכו עליו בברכת העיקר. החזון איש (סימן כז,ט) הביא את דברי תוספות (ד"ה באוכלי) שבמידה ובשעת האכילה לא היה הטפל לפניו, אין הוא נפטר בברכת העיקר ועליו לברך עליו שוב (וכן נפסק גם במשנ"ב (ריב, ד). מכך הוא הסיק שלא שייך לומר שהטפל כלל אינו חייב בברכה, אלא שהוא נפטר בברכת העיקר. מנגד, האבני נזר (או"ח לח,יג) סבר שהטפל מוגדר כחלק מהמאכל העיקרי. הוא הוכיח כשיטתו מדברי המשנה שכאשר הלחם הוא טפל לאוכל, מברך עליו שהכל ובורא נפשות ופוטרו על אף שיש חיוב מדאורייתא לברך עליו ברכת המזון. והקשה כיצד ייתכן לפטור את ברכת המזון דאורייתא על ידי ברכת בורא נפשות מדרבנן? אלא שיש לומר שמדובר שהלחם מוגדר כחלק מהמאכל העיקרי ולכן אינו חייב בברכת המזון.

כשאין ברכה על הטפל[עריכה]

כתוצאה משיטתו, האבני נזר פסק שבמידה והמאכל העיקרי אינו חייב בברכה (כגון שאכל פחות מכזית ופטור מברכה אחרונה), גם על הטפל אין צורך לברך. מנגד, על פי שיטת החזון איש, במקרה בו אין ברכה על העיקר, יש צורך לברך על הטפל בפני עצמו, ולכך נטו רוב הפוסקים ‏^[2].

ספק אם המאכל טפל[עריכה]

במקרה בו ישנו ספק האם המאכל מוגדר כטפל או ספק, יש להחמיר ולברך על כל אחד מהמאכלים בנפרד. לדוגמא, מי שאוכל פתיתים על סלט מטבוחה, ואינו בטוח האם אוכל את המטבוחה רק בשביל להטעים את הפתיתים או שיש לו גם חשיבות עצמאית והיה רוצה גם לאוכלו בפני עצמו, צריך לברך בנפרד גם על הפתיתים וגם על המטבוחה. אמנם, כאשר מברך על הפתיתים עליו לחשוב במפורש שאינו מתכוון לפטור בכך את המטבוחה הטפילה, ויש אומרים שאין צורך בחשיבה מפורשת, ועצם זה שהוא מתכנן לברך על שניהם מספיק‏^[3].

מקרים בהם ישנו חיוב ברכה על הטפל[עריכה]

על אף שבאופן כללי אין מברכים על הטפל, אין זה אומר שאין הוא חייב בברכה אלא שהוא נפטר ממנה כאשר הוא נאכל יחד עם המאכל העיקרי. כתוצאה מכך, חלים על דיני הטפל כל דיני היסח הדעת ובכל מקרה בו ברכת העיקר לא חלה גם עליו צריך לברך עליו בנפרד. לדוגמא, שאכל את הטפל לפני העיקר או שלא היה דעתו עליו ואכלו רק לאחר העיקר, צריך לברך ברכה נפרדת על הטפל. לפי הבית יוסף (ריב,א) כאשר מברכים על הטפל יש לברך את ברכתו הרגילה, אך לפי הרמ"א מברך עליו "שהכל". יש שהסבירו בדעת הרמ"א שצריך לברך "שהכל" בלי קשר לסוג המאכל משום שאיבד ממעלתו הראשונית כאשר נאכל כטפל‏^[4] ויש שאומרים שכוונתו שהטפל מקבל את ברכת העיקר וממילא זה רק כאשר ברכת העיקר היא "שהכל"‏^[5]‏^[6]. המשנה ברורה כתב שמפני הספק ראוי להימנע מלהיכנס למצב בו יש לברך על הטפל.

הערות שוליים