יהדות בלגרד
|
|
יהדות בלגרד סרביה היא אחת משלוש הקהילות הקיימות היום בתחום יוגוסלביה לשעבר. הקהילות האחרות הו: בזאגרב ובסרייבו. במדינת סרביה גרים היום כ-2,000 יהודים, מתוכם 800 בעיר הבירה בלגרד ואחרים מפוזרים בין הקהילות: דניש (ליד בלגרד), נובי סאד ועוד 7 קהילות קטנות באזור וויבודינה סביב נובי סאד: סומבור, זרייננין, סובוטיצה, קוקינדה, דנצ'בו, זמון, נויסד (בחלק מקהילות אלו יש עדיין בית כנסת) [1]
בית התפילה היחיד הקיים כיום בבלגרד הוא בית הכנסת האשכנזי "סוכת שלום" . בית כנסת זה הוא בין היחידים ששרד בסרביה אחרי השואה. בבית הכנסת האשכנזי, שדיברו בו יידיש לפני המלחמה, מתפללים כיום בנוסח ספרדי והתפילות אפילו משובצות בלאדינו. אין מדובר בנוסח עדות המזרח אלא בנוסח ספרדי מקורי, של מגורשי ספרד וקסטיליה, אשר התיישבו אחרי הגירוש בארצות הבלקן - בסרייבו, בבלגרד ובקרואטיה.
הרב הראשי לסרביה הוא הרב יצחק אסיאל. בעיר נותר זכר ואנדרטה ליהדות מפוארת. "סינמה רקס" (קולנוע רקס), בניין מפואר המשמש כיום תיאטרון ובית קולנוע, היה שייך בעבר לארגונים היהודיים "עונג שבת" ו"גמילות חסדים" (אגודות שעסקו בגמילות חסדים בקהילה היהודית). בשער הבניין מתנוסס עד היום פסוק גדול: "אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני". הבניינים הסמוכים היו בתי ספר, ישיבות, אטליזים כשרים וחנויות של יהודים.
בשנים האחרונות חודש ושופץ בית הכנסת, נבנו מטבח כשר ואולם אירועים, ופורסמו עשרות ספרים וחוברות ביהדות בשפה הסרבית. הרב אסיאל משדר בכל יום תוכנית של 2 דקות ביהדות בטלוויזיה המקומית (מעין 'פסוקו של יום'), מתקיימים שיעורים, שבתונים וסמינרים לצעירי הקהילה, מתקיימות תפילות בכל שבת ויש תוכנית לבנות בקרוב מקווה טהרה בבלגרד. [2]
תולדות יהדות הבלקנים[עריכה]
היהודים הגיעו למקדוניה ולדלמטיה בחצי האי- הבלקני כבר אחרי חורבן הבית השני, היו אלא המוכרים בתור הרומניוטים. רצפת פסיפס עתיקה שהתגלתה העידה על קיום בית כנסת בעיר העתיקה בפלובדיב, היא העיר השניה בגודלה בבולגריה, אחרי סופיה. הרצפה מתוארכת למאה השנייה או השלישית לספירה. עדות נוספת נמצאה במציאת תבליט מנורה וכתובת על בונה בית כנסת בשם יוספוס ב:"Ulpia Oescus" היום :Gigen. מוכרת גם הכרזתו של השליט הביזנטי משנת 379 לגרוש יהודי "איליריה" ו"טרקיה" בדרום חצי האי הבלקני ולהריסת בתי הכנסת שלהם - אלו גם עדיות לקיום יישוב יהודי בחצי האי.
האנציקלופדיה אוצר ישראל שיצאה בראשית המאה ה-20 כותבת: בעיר 30,000 תושבים, מתוכם 2,000 יהודים - 1,800 מהם ספרים. בעיר נמצאו שרידי מצבות יהודיות, אחת מהן מצויה במוזיאון המקומי. על המצבות חרוטים השמות : "דניאל פרץ", "מצבת הבתולה היקרה והצנועה יעלת החן וכלילת היופי מרת רבקה בת הישיש הנודע בה"ד דניאל פרץ נ"ע", " הארוס... חכם חשוב הר' אהרן יצחק אברבנאל". ועוד אבן שיש עם הכתובת:"בית מדרש השד. והטפטר...גבוה מן הגבוה". המועד המשוער של המצבות המאה ה-14 - המאה ה-15. בימי הביניים היו קיימות בסלובניה ובסרביה קהילות קטנות. יהודים מממרכז אירופה הגיעו לחצי-האי הבלקני בעקבות רדיפות "מסעי הצלב".
גירוש היהודים מספרד בשנת 1492 וקבלת הפנים של שליטי האימפריה העות'מאנית הביאה את היהודים לחצי- האי הבלקני. בתחילה התיישבו המגורשים בערים סלוניקי וקונסטנטינופול. לקראת אמצע המאה השש-עשרה, התחילו להתפזר לערים: בלגרד בסרביה, בסרייבו בבוסניה, וסקופליה (אוסקוב) וביטולי (מונסטיר) במקדוניה.
הספרדים המשיכו לדבר לאדינו. הם הקימו ארגונים קהילתיים נפרדים. הספרדים חשבו את עצמם נעלים מבחינה תרבותית על היהודים הביזנטיים המקומיים ה"רומניוטים" ועל האשכנזים שהגיעו מצפון אירופה וממזרחה.הם נטלו על עצמם את מנהיגות החיים היהודיים בבלקן ללא עוררין. בסוף המאה התשע עשרה הלאדינו הייתה השפה העיקרית של הקהילה הספרדית בבלגרד. כמעט כל הפרסומים של הקהילה הוצאו בשפה זו.
שמות המשפחה הספרדיים הנפוצים ביותר היו אלקלעי, אלמוזלינו, דמיו, קלדרון, קונפינו, מבורך, פיאדה, פינטו, רומנו, וכמובן לוי וכהן.
הקהילה התפתחה מאוד בסביבות מלחמת העולם הראשונה. עם קבלת האוטונומיה הדתית, הוקמו מוסדות חינוך ובתי כנסת לקהילות האשכנזית והספרדית, ומספר היהודים במדינה עלה.
ב-1930 התקיימו ביוגוסלביה של אותם ימים 114 קהילות יהודיות מאורגנות: 38 היו ספרדיות (כולן, מלבד שלוש, היו בסרביה, בוסניה, מקדוניה או דלמטיה), 70 קהילות אשכנזיות ניאולוגיות (רובן בקרואטיה ובוויבודינה) ו-6 קהילות אשכנזיות אורתודוקסיות (כמעט כולן בוויבודינה). בשנת 1939 היו בבלגרד לבדה כ-12,000 יהודים, כ-10,000 מהם ספרדים והיתר אשכנזים.
במשך השנים, הפכה סרביה לביתם של רבנים חשובים. בתחילה לא היתה בלגרד עיר חשובה מבחינה דתית, והיא הושפעה מהמרכזים בסלוניקי ובאיסטנבול. אולם, מינויו של הרב יהודה לרמה מאיסטנבול בשנת 1617 לרבה הראשי של בלגרד השפיע על המרכז הרבני והתורני בעיר ופיתח אותו מאוד. בתקופה זו בלגרד הפכה להיות מרכז הלימוד היהודי השלישי בחשיבותו בבלקנים, אחרי איסטנבול וסלוניקי.
בין הדמויות הייחודיות והמוכרות אשר היו חלק מההיסטוריה של הקהילה היהודית בסרביה, ניתן לציין את אחד ממבשרי הציונות, הרב יהודה אלקלעי. הרב אלקלעי נולד בשנת תקנ"ח (1798) בקהילה הספרדית בסרייבו. לימים, נתקבל לשליח ציבור ומלמד תינוקות בקהילה הספרדית בזמלין, הסמוכה לבלגרד.לאחר שנים התמנה רב העדה, ושימש בתפקיד זה עד יום עלותו לארץ ישראל להשתקע בה, בשנת תרלד (1874).
שואת יהודי בולגריה[עריכה]
לפני מלחמת העולם השנייה ישבו כשנים עשר אלף יהודים בבלגרד, ספרדים ואשכנזים. יהודי סרביה היו הראשונים שחוו את השפעתה המלאה של המדיניות הנאצית. ב- 23 בינואר 1941 נחתם ופורסם "החוק להגנת האומה", חוק שפגע בזכויותיהם האזרחיות של יהודי בולגריה והגביל את פעולותיהם החברתיות והכלכליות. ב-30 במאי 1941 שלטונות הצבא הנאצי בבלגרד הוציאו הגדרה של "מיהו יהודי", וחוקקו שורה של חוקים המורים על הוצאת יהודים מהשירות הציבורי ומהמקצועות החופשיים. כל רכוש יהודי נרשם, החלו עבודות כפייה, ונאסר על הציבור הסרבי להחביא יהודים. אז גם נצטוו היהודים לענוד מגן דוד צהוב.
באוקטובר נורו כ-4,000 גברים יהודים בידי הצבא הגרמני. בדצמבר 1941 נעצרו כל הנשים והילדים היהודים בבלגרד ונלקחו למחנה הריכוז סמייסטה, ליד העיר. בתחילת 1942 הוקמה "נציבות לעניינים יהודיים" והחלה בפעולות לגירוש היהודים למחנות ההשמדה בפולין. תחילה עמדו להיות מגורשים 12,000 יהודי מקדוניה ותראקיה שכאמור סופחו לבולגריה ולא נחשבו כנתינים בולגרים. בתחילת מארס 1942 נשלחה משאית גז מברלין לבלגרד, ועד תחילת מאי כל הנשים והילדים במחנה נרצחו בגז.
באוגוסט 1942 הודיעה הממשלה הסרבית בגאווה שבלגרד היא העיר הראשונה בסדר החדש שהיא "יודנפריי" – נקייה מיהודים. רק כ-1,200 מיהודי בלגרד שרדו. רוב היהודים נרצחו בסרביה, ובאזור בלגרד הוקמו שלושה מחנות ריכוז ליהודים וצוענים. מידת ההשתתפות הסרבית ברצח העם היתה גדולה. מחנה הריכוז בניקה הופעל בעיקר על ידי סרבים, ומומן מהתקציב העירוני של בלגרד.
השמדת יהודי סרביה הוצגה על ידי הגרמנים גם כחלק ממדיניות דיכוי המרד, והיהודים הוצגו כקומוניסטים או כתומכיהם. השמדת היהודים במסווה זה שירתה היטב את מטרת הגרמנים: הפתרון הסופי שימש גם להפחדת האוכלוסייה המקומית. כך ניתן אולי להבין מדוע נרצחו יהודי בלגרד בעיר או בסביבתה הקרובה, וגם מדוע בוצעה ההשמדה במהירות גדולה ובמועד יחסית מוקדם.
ראוי להזכיר את הפרטיזנים הסרבים בהנהגת טיטו, שנלחמו נגד הכיבוש הגרמני במה שמכונה "המרד הסרבי", אחד ממעוזי ההתנגדות הגדולים והידועים נגד גרמניה הנאצית באירופה כולה. יהודים רבים לחמו בשורותיהם נגד הגרמנים, והפרטיזנים הקומוניסטים נתנו להם מקלט.
לאחר השואה, אלו שנותרו בחיים פנו לעתיד חדש. חלק מיהודי סרביה עלו לארץ, והמעטים שנותרו במדינה החלו בבנייה מחדש של הקהילה. קהילות ספרדיות ואשכנזיות לשעבר התאחדו לקהילה אחת, עם כבוד הדדי וחיים בדו קיום של מסורת והיסטוריה משותפת.
הערות שוליים[עריכה]
לקריאה נוספת[עריכה]
- אוצר ישראל - הערך בלגראדי
קישורים חיצוניים[עריכה]
- אליהו בירנבוים, פסיפס בעבר משתקף בהווה מקור ראשון , 10 ינהואר 2008