ימי בין המצרים
|
|
- הדף "שלושת השבועות" מפנה לכאן. לערך העוסק בשלוש השבועות שהשביע הקב"ה, ראו שלוש השבועות.
ימי בין המצרים (נקראים גם שלושת השבועות) הינם הימים שבין צום י"ז בתמוז, בו נפרצו חומות ירושלים, וצום תשעה באב, בו נחרב המקדש, ונוהגים בהם דיני אבלות. ימים אלו נקראים על שם הפסוק "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים", ונוהגים גם לקרוא בשבתות בימים אלו את הפטרות תלת דפורענותא העוסקות בחורבן הבית. ישנם מנהגים שונים בקשר לאופי האבלות בימי בין המיצרים, אך רוב העדות נהגו שלא להינשא או לשמוח בשלושת השבועות וכן שלא לברך בהן שהחיינו.
מקור[עריכה]
מקור השם של ימים אלו הינו במדרש איכה על הפסוק "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" בו נאמר כי אלו הימים שבין שבעה עשר בתמוז שהובקעה בו העיר, עד תשעה באב שחרב בו בית המקדש, שבהם השד קטב מרירי מצוי. בעקבות דברי המדרש, נפסק בהלכה כי בימי בין המיצרים בהם קטב מרירי מצוי יש להיזהר שלא לעשות דברים העלולים להביא לידי סכנה כגון ללכת יחידי או להכות את התלמידים. באחרונים מובא גם כי אין ללכת לבריכה או לים משום שאין להיכנס לספק סכנה בימים אלו.
מקור נוסף המייחד את שלושת השבועות כקשורים לחורבן הבית מובא בדברי הירושלמי על נבואת השקד של ירמיהו. בנבואה, ירמיהו רואה מקל שקד והקב"ה מסביר לו כי דבר זה מסמל ש"שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ". הירושלמי מסכת תענית ד,ה דרש כי הדמיון בין השקד לחורבן נובע מכמות הימים השווה לשניהם כך ש"מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר את פירותיו עשרים ואחד יום- כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית עשרים ואחד יום".
טעם מנהגי האבלות[עריכה]
המקור הראשון לאבלות בימים אלו מובא בשם רבי סעדיה גאון שכתב כי יש הנוהגים שלא לשתות יין ולאכול בשר בשלושת שבועות אלו משום שהם אותם השבועות בהם התענה דניאל " אֲנִי דָנִיֵּאל הָיִיתִי מִתְאַבֵּל שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים". על אף שלפי דברי הרס"ג מנהג זה איננו קשור באופן ישיר לאבלות על חורבן הבית, הכלבו כתב כי הוא רמז לאבלות על ביטול קורבן התמיד וניסוך היין. לדבריו, מנהג זה מקובל בידי "נשים יקרות" שאמרו שקיבלו אותו מאמותיהן דור אחר דור, והביא כי יש גם מן הגברים שנוהגים כך. כיום, מנהג זה איננו נפוץ ולרוב המנהג הוא להימנע מאכילת בשר ושתיית יין רק בתשעת הימים.
איסור נישואין[עריכה]
השולחן ערוך הביא כי נוהגים שלא להתחתן מיום ראש חודש אב משום שיש להמעיט בימים אלו בשמחה. הרמ"א הרחיב איסור זה וכתב כי נוהגים להחמיר שלא להתחתן בכל ימי בין המיצרים.
איסור תספורת[עריכה]
בגמרא תענית כו ב מובאת גזירת חכמים כי שבוע שחל בו תשעה באב אסור בתספורת וכיבוס. מנהג זה נובע מאבל על החורבן. הרמ"א הביא כי נהגו להרחיב איסור זה לכלל ימי בין המצרים וכן נוהגים האשכנזים. איסור זה איננו כולל רק את שער הראש והזקן, אלא כל שיער שבגוף אסור לספר, ורק כשהשפם מפריע לאכילה מותר לספרו אורח חיים תקנא יב. האיסור הוא בין באיש בין באשה, אבל מותר לאשה לקצר את שער ראשה שמפני אריכותו התחיל לצאת מכיסוי הראש, וכן מותר לאשה להסיר מפניה וגופה שערות שמכערות את יופיה או לאבי הבן, לסנדק ולמוהל, להסתפר עד שבוע שחל בו תשעה באב. יש מן הפוסקים הספרדים שכתבו כי אין איסור תספורת חל על אישה אפילו בשבוע שחל בו[1], ומנגד יש שהשוו בין איסור תספורת לנשים ולגברים כמנהג האשכנזים[2].
גילוח זקן בימינו[עריכה]
על אף שרוב הפוסקים מגן אברהם תקנא יד סברו כי המנהג לאסור תספורת חל על כל השערות שבגוף, יש מי שכתבו להקל בגילוח הזקן בו אין כל כך שמחה. הפרי מגדים כתב שבשבועות לפני ר"ח אב מותר להתגלח ולהסתפר לכבוד השבת [3] וכן בביאור הלכה הביא מהירושלמי שלכבוד שבת מותר להסתפר אפילו בתשעת הימים.
יש מן האחרונים (כגון הרב סולובייצ'יק) שכתבו להקל להתגלח גם בימות החול בשבועות שעד לתשעת הימים. לדבריהם, דיני השבועות שעד תשעת הימים דינם כדין אבלות שנה בה נהוג להתגלח, ורק תשעת הימים דינם כאבלות שלושים בהם אסור להתגלח, כאשר תשעה באב עצמו מוגדר כאבלות שבעה.
איסור שמיעת כלי זמר[עריכה]
המגן אברהם מגן אברהם תקנא י הביא כי מלבד האיסור לערוך נישואין, יש לאסור גם ריקודים ומחולות מי"ז בתמוז ואילך. מאיסור זה השתרש המנהג גם לאסור שמיעת כלי זמר ומוזיקה בכלל.
אמנם, לגבי שמיעת מוזיקה ממכשירים אלקטרונים נחלקו הדעות. האגרות משה יורה דעה חלק ב קלז כתב שאין לחלק ביניהם, אך מנגד, יש מי שכתב שאיסור זה חל רק על נגינה בהופעה חיה ולא בשמיעת מוזיקה דרך מכשיר אלקטרוני משום שאין בהם כל כך שמחה.
כמו כן, יש שהקלו בשמיעת מוזיקת א-קאפלה בה אין משתמשים בכלי נגינה אלא כל המוזיקה נעשית על ידי שימוש בפה בלבד. בנוסף, יש שכתבו להקל בשמיעת מוזיקה עצובה כשם שנהגו בזמן הגמרא לנגן בחלילים בעת הלוויה כדי לעורר צער ובכי על הנפטר שבת קנא א.
איסור אמירת שהחיינו[עריכה]
השולחן ערוך מביא בשם המהרי"ל כי טוב להימנע מלהגיע למצב בו יש לברך שהחיינו כגון באכילת פרי חדש או בלבישת בגד חדש. אמנם, במידה ומדובר על ברכה עוברת, כגון ברכת שהחיינו על מצוות פדיון הבן, יש לברך גם בימים אלו. המגן אברהם מסביר כי אין לברך שהחיינו בימים אלו משום ש"הזמן ההוא זמן פורעניות אין לברך שהחיינו לזמן הזה". אמנם הוא אומר כי אין לומר שאיסור ברכת שהחיינו הוא משום אבלות על בית המקדש משום ש"לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו". מנגד, הגר"א ראה מנהג זה כנובע מאבלות על בית המקדש, ולכן כתב שמדובר בחומרה יתירה שהרי אף אבל אינו מברך שהחיינו.
שהחיינו בשבת[עריכה]
נחלקו הפוסקים האם המנהג שלא לברך שהחיינו בימי בין המיצרים נוהג גם בשבתות בין המיצרים או רק בימות החול. הלבוש כתב כי בשבת ניתן לברך שהחיינו אך המגן אברהם הביא בשם האר"י כי גם בשבתות יש להחמיר. ייתכן והדבר קשור לטעמים השונים למנהג- האוסרים מטעם אבלות מתירים בשבת משום ששבת איננה זמן אבלות, בעוד האוסרים משום זמן פורענות אינם מחלקים בין יום חול לשבת. להלכה, המשנה ברורה פסק להקל לברך שהחיינו בשבתות בין המיצרים משום שרבים מהאחרונים הקלו בדבר.