כיוון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד
|
|
עד לא יכול לחזור בו מעדותו (האריך בזה קובץ הערות עח).
לדוגמא, עדים שהעידו שאדם מסוים חייב מיתה וחזרו בהם ואמרו שפטור - אינם נאמנים בחזרתם, והוא כן חייב מיתה (סנהדרין מד:).
מקור וטעם[עריכה]
מקורו מדאורייתא (שדי חמד ח"ג כ-פב עמוד 173). ויש בזה שלוש שיטות בראשונים:
- בפסוק בעדות "אם לא יגיד ונשא עוונו" (ויקרא ה-א) מוזכרת רק הגדה אחת, ומוכח שפוסקים רק ע"פ העדות הראשונה (רש"י כתובות יח: ד"ה כיוון).
- מהפסוק "אם לא יגיד ונשא עוונו" (ויקרא ה-א) דורשים: "כיוון שלא הגיד (בעדות הראשונה כמו שאומר בעדות השנייה) שוב אינו חוזר ומגיד" (כמו הדרשה "אשר לא יבנה" (דברים כה-ט) - כיוון שלא בנה שוב לא יבנה (יבמות י:)) (ריטב"א (כתובות יח: ד"ה אמר ליה רבא) בשם תוס').
- אם היה יכול לחזור ולהגיד - א"כ לא שייך קרבן בשבועת העדות, שהרי יחזור ויגיד (ריטב"א שם בשם אחרים).
בטעמו הסביר הגר"א וסרמן שאינו פסול בהגדה השנייה, אלא שההגדה הראשונה לא יכולה להתבטל ע"י חזרה. ולכן גם אם יש לו מיגו אינו חוזר ומגיד, שהוא מיגו במקום עדים - נגד העדות הראשונה (ואם טעמו היה פסול בהגדה השנייה - מיגו כן היה מכשיר אותה, כשם שהוא מכשיר את שאר הפסולים) (קובץ שיעורים בבא בתרא תיא, קובץ הערות עח-ב).
לולא הדין שאין חוזר ומגיד חקרו ראשי הישיבות מה היה הדין: האם היה יכול לבטל את עדותו הראשונה, או שהעדות הראשונה היתה נשארת, והעדות השנייה נגדה היא כתרי ותרי (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד שב. קובץ הערות עח-ד ד"ה ולפי: תרי ותרי).
בפירוש "הגיד" חקר הברכת אברהם (סנהדרין לב: על תד"ה היכי) האם הוא הגדת העדות או קבלת העדות.
בדינים שונים[עריכה]
כל הדינים שאדם נאמן עליהם אינו יכול לחזור בו מהם, שלא מצינו בתלמוד אדם שנאמן ויכול לחזור בו (רמב"ן במלחמות קידושין כז: בדפי הרי"ף). אמנם הקובץ הערות הקשה על זה שהרי עד אחד נאמן באיסורין ואעפ"כ יכול לחזור בו[1] (עח-ה בסופו, ונשאר בקושיא).
עד אחד באיסורין - יש בזה שלושה מקרים:
- העיד בבית דין - אינו חוזר ומגיד (ריטב"א שבועות לב (ד"ה בעד מיתה) בשם רש"י. וכן שו"ת הר"ן מז כתב כך, והביא גם תוספתא שכתבה כך).
- העיד חוץ לבית דין - נחלקו הראשונים: יש אומרים שגם בזה אין חוזר ומגיד (ריטב"א שבועות לב (ד"ה בעד מיתה) בשם רש"י), ויש אומרים שבזה כן חוזר ומגיד, שאין אדם מדקדק בדבריו במה שמדבר חוץ לבית דין (שו"ת הר"ן מז).
- העיד חוץ לבית דין ועשו מעשה ע"פ עדותו - יש אומרים שבזה אפילו הר"ן מודה שאינו חוזר ומגיד (שב שמעתתא ו-יד), ויש אומרים שגם בזה לר"ן חוזר ומגיד (קובץ הערות עח-א בסופו).
בעל דבר כן יכול לחזור ולהגיד (נודע ביהודה תנינא אה"ע קנו סוף ד"ה ומנא אמינא).
בדיינים אין דין כיוון שהגיד ויכולים לחזור בהם, כגון שום הדיינים שחזרו בהם ואמרו שטעו בשומא (אחיעזר ח"ג כד-ו ד"ה אולם).
פרטי הדין[עריכה]
כשעדותן הראשונה לא מועילה להעניש, כגון שהיא עדות שאי אתה יכול להזימה, אעפ"כ אינם יכולים לחזור ולהגיד, שהרי חדא הגדה משמע[2] (בית יעקב כתובות לג. ד"ה בגמרא).
לפני דרישה וחקירה - בדינים שצריכים דרישה וחקירה (דיני נפשות) פשוט שיכולים לחזור ולהגיד, שהרי קודם הדרישה וחקירה עדיין לא נחשב שהגידו. אך בדינים שאינם צריכים דרישה וחקירה (איסור והיתר, טומאה וטהרה, דיני ממונות (מתקנת חכמים)) לתוספתא (סנהדרין ו-ו) גם בזה יכולים לחזור בהם עדיין, והר"ן (בשו"ת לד ומז) סתר עצמו בזה (הביאם ודן בדבריהם שב שמעתתא ו-יג ותחילת יד).
בטעם הדעות שיכול לחזור לפני דרישה וחקירה חקרו האם נחשב שעדיין לא גמר להגיד, שההגדה נגמרת רק בסוף הדרישה וחקירה, או מדיני דרישה וחקירה שיכול עדיין לבטל את עדותו עד סיומם (כמו שעדותו יכולה להתבטל ע"י הדרישות והחקירות) (ברכת אברהם פסחים יא: סימן "טעות בדרישה וחקירה" ח ד"ה דהנה).
שתי כיתות המכחישות זו את זו, כגון שכת אחת אומרת שלווה וכת אחת אומרת שלא לווה, ואחת מהן חזרה בה - הסתפק השער משפט (כט-ב) האם חוזרת ומגידה, שאפשר לומר שיכולה לחזור בה כיוון שממילא יש כת שמכחישה אותה.
כשנשבעו שדבריהם האחרונים אמת - אעפ"כ אינם חוזרים ומגידים (שדי חמד ח"ג כ-קב עמוד 196).