כיסוי ראש

ערך זה עוסק בחבישת כיפה. אם התכוונתם לכיסוי ראש לנשים, עיינו בערך כיסוי ראש לנשים.

הדף "כיפה" מפנה לכאן. לערך העוסק באחד מהעונשים הניתנים על ידי בית הדין, ראו כיפה (עונש).

כיפה הוא כינוי לפריט לבוש הנחבש על הראש כסימן ליראת שמיים. מעיקר הדין חבישת הכיפה היתה חובה רק כאשר האדם מזכיר שם שמיים או נכנס לבית הכנסת, אך הפכה במרוצת השנים למנהג מחייב ואף נפסקה להלכה בשולחן ערוך.

מקור ורמת החיוב[עריכה]

הרעיון מאחורי חבישת הכיפה מובא בגמרא שבת קנו ב שם נאמר כי כיסוי הראש משרה יראת שמיים על האדם ועשוי לסייע לו להימנע מעבירות. באותו האופן גם במסכת קידושין קידושין לא א מובא שרב הונא בריה דרב יהושע הלך ב"כיסוי ראש"., כאשר הוא נימק זאת באומרו: "שכינה למעלה מראשי". אמנם במקורות אלו עדיין אין מדובר בחיוב גמור אלא רק במנהג טוב. מנגד, במסכת סופרים מסכת סופרים יד טו מובא כי אין להזכיר שם שמיים ללא כיסוי ראש. רוב הראשונים פסקו כדעה המובאת במסכת סופרים, מלבד האור זרוע (ח"ב מג) שכתב שמנהג רבותינו שבצרפת שמברכים בראש מגולה.

הרמב"ם פסק כי חל איסור לעמוד בתפילה בראש מגולה דעות ה ה, כדברי מסכת סופרים, וכן הוסיף שתלמידי חכמים נוהגים צניעות גדולה בעצמן ולכן מכסים את ראשם רמב"ם דעות ה, ו. במשך הזמן התפשט המנהג ללכת עם כיפה תמיד בכל ישראל, עד שיצא מגדר מנהג חסידות והפך להיות מנהג מחייב. השולחן ערוך אורח חיים ב ו פסק כי אין ללכת ארבע אמות ללא כיסוי ראש, והמגן אברהם הוסיף כי מנהג חסידות שלא לילך אפילו פחות מארבע אמות בלי כיפה.

החיוב להיות עם כיפה בעת אמירת שם שמיים חמור יותר מהמנהג ולכן למרות שכיסוי הראש על ידי גוף האדם (כגון ששם ידו על ראשו) לא מועיל ככיסוי ראש בעת אמירת ברכות או שם שמיים, לעניין הליכת ארבע אמות ניתן להקל בדבר משנה ברורה צא י.

כיסוי הראש באמצעות היד[עריכה]

השולחן ערוך פוסק שהנחת יד על הראש לא נחשבת ככיסוי אך כאשר אדם מניח ידו על יד חבירו הדבר מוגדר ככיסוי. המשנה ברורה מסביר דין זה בכך שהיד מוגדרת כמחוברת לגוף ולכן אין הגוף יכול לכסות את עצמו, וניתן לכסות את הראש על ידי קצה השרוול.

בשולחן ערוך הרב הביא בשם הכלבו, שיש למחות שלא ליכנס לבית הכנסת בגילוי הראש. וכן פסק בשולחן ערוך אורח חיים צא ג.

כיום, בישראל, אדם החובש כיפה מעיד על עצמו שהוא משתייך לאותם אנשים המקיימים את מצוות התורה, בעוד שאדם המתהלך בגילוי ראש, לרוב מסתווג לאותם אנשים שאינם קשורים לקיום מצוות התורה.

גודל הכיפה[עריכה]

הרבה מהאחרונים דנו בשאלה מהו הגודל המינימלי לכיסוי הראש. רבי שלמה קלוגר סובר שהכיפה צריכה להיות בגודל כזה שתכסה לפחות את רוב הראש. אולם מרבית הפוסקים חלקו עליו, ודחו את ראיותיו, וכתבו שמצד הדין אין חיוב לחבוש כיפה שתכסה את רוב הראש. וכפי שכתב רבי משה פיינשטיין (אגרות משה אורח חיים א, א) שמצד הדין אין חיוב לחשוש לדעתו, כיון שהיא דעת יחיד. ובפרט שכל יסוד חבישת הכיפה מבוסס על מנהג חסידות. ולכן אם הכיפה מכסה באופן שנחשב שיש כיסוי על ראשו די בזה.

ומכל מקום רבים כתבו, שצריך שהכיפה תיראה מכל צדדי הראש, כך שמכל צד שיסתכלו עליו, יראו שהוא חובש כיפה.

ויש להוסיף, שכיום, אחר שהכיפה הפכה להיות סמל זהות לשומרי מצוות, נמצא שהמכסה את הראש בכיפה גדולה, שניכרת היטב מכל הצדדים, מקיים מצווה של קידוש ה', כאשר אנשים רואים עוד יהודי שאינו מתבייש להצהיר בהופעתו כי הוא נאמן לדרך התורה והמצוות.

מקומות בהם אין נוהגים בכיפה[עריכה]

במסכת דרך ארץ מסכת דרך ארץ רבה י מובא כי "הנכנס למרחץ...חולץ את מנעליו ומסלק את כובעו". מכאן למד הברכי יוסף והובא להלכה בשערי תשובה או"ח ב,ו כי אין חיוב לכסות את ראשו במקום שנוהגים לרחוץ בו. הרב דב ליאור בתשובתו באתר ישיבה כותב שבבריכה יש חיוב בכיפה באמירת ברכות ודברי תורה אך מותר לאכול בלי כיפה במידה ובירכו כבר לפני כן עם כיפה.

סוגי כיפות שונים[עריכה]

יהודי ליטא נהגו ללבוש מעין כובע שחור ללא טיטורה, מוגבה בקו ישר סביב ושטוח למעלה. בבית הכנסת לבשו מעל לכיפה כובע^[1].

יהודי בוכרה וגורגיה לבשו כובע בד צבעוני נוקשה, ומעוטר ברקמה, ללא טיטורה, מוגבה בקו ישר סביב, וראשו מעין גג מחודד במרכז.

יהודי גרמניה נהגו ללכת ברשות הרבים עם כובע לראשם, ובכניסתם לבית או לחנות מורידים אותו, והולכים ללא כיסוי ראש. היו שחבשו כיפה שחורה גדולה בכניסתם לבית הכנסת, והיו בתי כנסת (אורתודוכסים) בהם נהגו שלא לחבוש כובע (מכיון שחבישת כובע בתוך הבית נחשב בזיון)^[2].

יהודי הודו לבשו כובע בד לבן הדומה לכיפה הליטאית, מוגבה בקו ישר סביב לראש ושטוח למעלה. גם בהודו נהגו להוריד את הכיפה בבית הכנסת^[3].

במרוקו נהגו רק הרבנים ללבוש את כיסוי הראש (כובע המחובר למעיל) של הגלביה (חלוק לבן), ואילו שאר העם נותר גלוי ראש אפילו בעת ברכה^[4].

היהודים החסידים נוהגים לחבוש כיפה שחורה ובנוסף לכך כובע האופייני למקום (כל חסידות והכובע האופייני לו). בעת תפילת שחרית מורידים את הכובע אך מכסים את הראש בטלית. בשבתות החסידים לובשים כובעי פרווה - שטריימל או ספודיק במקום הכובע הרגיל. בחלק מהחסידויות הרבי לובש כיפה סרוגה לבנה (בדרך כלל עם פונפון) תחת השטריימל. ישנם מעטים המכסים בטלית את השטריימל בלי להורידו בשעת התפילה. צאצאי האדמו"רים ברוב החסידויות, בעודם קטנים (עד גיל 6 לערך) נוהגים בשבתות לחבוש כובע קטן בעל מצחיה, מעל לכיפה.

היהודים השייכים לזרם המזרחי, חבשו בתקופת שיבת ציון (לפני 90 שנה ועד לאחר קום המדינה) כובעי קסקט. כובעים אלו הוחלפו בכיפה הסרוגה.

דתיים לאומיים נהגו ללבוש כיפה סרוגה - בדרך כלל עם עיטור רק סביב קצה הכיפה.

דתיים ציונים בעלי נטיה למימד - נהגו לחבוש כיפה סרוגה מעוטרת כולה גם במרכז הכיפה. עם השנים ההבדלים בין סוגי הכיפות ניטשטשו.

חסידי הרב ישראל אודסר (חסידי ברסלב המחשיבים את האמרה "נ נח נחמ...") חובשים כיפה גדולה מאוד המגיעה עד לאוזניים, ועליה הכתובת של הפתקה.

יהודי ארה"ב נוהגים ללבוש כיפה שטוחה מקטיפה.

בחו"ל מקובל לחלק כיפות משי גדולות בחתונה, עם שמות החתן והכלה ותאריך החתונה.

בכותל המערבי הרבנות מחלקת כיפות עשויות קרטון.

בתנועה הרפורמית בארה"ב ישנן נשים הלובשות כיפה בשבת וחג, ובבתי הכנסת.

בקיבוצים הדתיים, נפוצה כיפה קטנה ביותר. יש המכנים אותה בבדיחות: כיפת גרוש.

ילדים חרדים נוהגים לחבוש כיפת בד תפורה מארבעה או ששה משולשים ועליה רקמה. מצויה כיפת ילדים לאלו המתחילים רק כעת לחבוש כיפה (בגיל 3 לאחר החלאקה) ועל ארבעת חלקי הבד ממנה עשויה הכיפה רקום "ילד טוב", וכן המילה: "ירושלים", וכמו כן עוד שני סמלים הקשורים בירושלים, חומה, מנורת שבעת הקנים, הכותל, מגן דוד וכדו'. בשנים האחרונות יש שכתבו "ילד טוב ירושלים" יחד כמשפט אחד. יש הכותבים את שם הילד על הכיפה, ויש שמסתפקים רק באות הראשונה של שמו.

לקריאה נוספת[עריכה]

• הרב בנציון בן פזי, הכיפה- חלק א' , מתוך: דגל ירושלים- בטאונה התורני של ישיבת ירושלים לצעירים, חלק ו' ירושלים תשס"ט, עמ' 159-164.
• נדב לוי, בירור הלכתי בענין הצורך בכיסוי ראש מתוך: דגל ירושלים- בטאונה התורני של ישיבת ירושלים לצעירים, חלק ז' ירושלים תש"ע, עמ' 210-214.

קישורים חיצוניים[עריכה]

• אכילה בבריכה ללא כיפה הרב דב ליאור

הערות[עריכה]