כל מה שאמרו חכמים עד חצות, מצוותן עד שיעלה עמוד השחר

כל דבר שאמרו בו חכמים שיש לעשותו עד חצות, אם לא נעשה עד חצות, מצוה עוד לעשותו עד עלות השחר. והטעם שאמרו חכמים שיש לעשותו עד חצות, כדי שיזדרז אדם בקיום המצוה ולא ידחנה עד סוף זמנה, שמא ישכח ולא יעשנה, או שמא יעשנה לאחר זמנה.

לדוגמא: החלבים והאיברים של הקרבנות שנזרק דמם ביום, מצוותם להעלותם על המזבח באותו יום ואף בלילה שלאחריו עד עלות השחר, אך כדי להרחיק את האדם מן העבירה, שמא ישכח ולא יקטיר, או שמא יקטיר לאחר הזמן, אמרו חכמים שאין מקטירים אותם אלא עד חצות לילה. הרמב"ם חולק וסובר שהקרבנות קרבים כל הלילה מפני ש"כהנים זריזים הם" ואין חשש שיתאחרו.

דוגמא נוספת: הקרבנות הנאכלים ביום שחיטתם ובלילה שלאחריו, כתודה, חטאת ואשם, מצוותם לאוכלם עד עלות השחר, אך כדי להרחיק את האדם מן העבירה, שמא ישכח ולא יאכלם, או שמא יאכלם לאחר הזמן, אמרו חכמים שאין לאוכלם, אלא עד חצות לילה.

דוגמא נוספת: זמן קריאת שמע של ערבית הוא כל הלילה, אך "כדי שלא יהא אדם בא מן השדה ואומר: אלך לביתי, ואוכל קימעא, ואשתה קימעא, ואישן קימעא, ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל, וחוטפתו שינה, ונמצא ישן כל הלילה" - אמרו חכמים שזמן קריאת שמע של ערבית הוא עד חצות לילה.

ראה עוד במשנה ברכות א, א.