כל שאר באי עולם משיבין תשובה זו, אבל מעשיהן מוכיחין עליהן

לעתיד לבוא כל אדם ישיב תשובות על הימנעותו מקיום מצוה כלשהי או על עשיית עבירה כל שהיא. תשובות אלו יתכן שאמיתיות הן, אם גם בעניינים האהובים על הגוף האדם פועל על פי ההסברים הללו. אך אם בענייני הגוף הוא לא מתחשב בסיבות שהינו משתמש בענייני שמים, הרי יש כאן סתירה מיניה וביה. על סתירה זו ייתבע כל אחד ואחד.

אליהו הנביא מספר: "פעם אחת הייתי מהלך ממקום למקום ומצאני אדם אחד שלא היו בו לא מקרא ולא משנה, והיה מתלוצץ כנגדי. אמרתי לו: בני מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום הדין? אמר לי: רבי, יש לי דברים שאני משיב, בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה. אמרתי לו: מה מלאכתך? אמר לי: צייד אני. אמרתי לו: בני, מי לימדך ואמר לך שתביא פשתן ותארגהו מצודות ותשליכהו לים ותעלה דגים מן הים? אמר לי: רבי, בזה נתנו לי בינה ודעה מן השמים. אמרתי לו: ומה להביא פשתן ולארוג מצודות ולהשליך לים ולהעלות דגים מן הים נתנו לך בינה ודעת מן השמים - לדברי תורה שכתוב בה: 'כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו', לא נתנו לך בינה ודעה מן השמים? מיד היה מרים קולו ובוכה ומתאנח. אמרתי לו: בני, אל ירע לך אלא כל שאר באי עולם משיבין תשובה זו, אבל מעשיהן מוכיחין עליהן ועל כיוצא בהן ועל העושה כמעשיהן. מה אומר הכתוב עליהם (ישעיה יט): ובושו עובדי פשתים שריקות ואורגים חורי".

דברי אליהו הנביא משמשים אמת מידה לכל סיבה ותירוץ שאנו נותנים על כל הימנעות מקיום מצוה או על עשיית עבירה כלשהי. אם גם בעניינים האהובים על הגוף אנו פועלים על פי ההסברים האלו יתכן שההסבר הוא אמיתי. אך אם בענייני הגוף אנו לא מתחשבים בסיבות שאנו משתמשים בענייני שמים, הרי יש כאן סתירה מיניה וביה. על סתירה זו ייתבע כל אחד ואחד מאיתנו.

חסימת הדרך בפני הצטדקויות תיתכן לא רק על ידי מציאת סתירות מיניה וביה בהתנהגות האדם עצמו, אלא גם על ידי הצגת עוולה של אחרים תחילה. אחת הדרכים הטובות ביותר להביא את האדם להודות על האמת ולחזור בתשובה היא כשמתארים בפניו כיצד נראים מעשים אלו, כאשר מישהו אחר עושה אותם. אז ללא כל נגיעות ישפוט את עושה המעשים בכל חומר הדין. כשיווכח שבעצם גם הוא עושה את אותו עוול - יסתתמו טענותיו. לא כן אם נטיח באדם ביקורת ישירה, אזי בגלל נגיעותיו האישיות יחפש לעצמו הגנה בכל דרך להצדיק את מעשיו הנלוזים.

דוגמא לצורה זו של תוכחה אנו מוצאים במשל כבשת הרש שהיה בפי נתן הנביא אל דוד המלך (שמואל ב, יג). כאשר בא נתן הנביא להוכיח את דוד על לקיחת אשת אוריה החתי לא אמר לו מיד את אשמתו, אלא סיפר לו תחילה על שני אנשים שהיו בעיר אחת, האחד עשיר והשני עני. לעשיר היה הרבה צאן ובקר, ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה. כאשר בא יום אחד אורח לאיש העשיר, רצה להכין עבורו ארוחה דשנה. במקום לשחוט כבשה או עגל משלו, הלך ושחט את כבשת הרש. ויאמר דוד: "חי ה' כי בן מוות האיש העושה זאת...". אמר לו נתן הנביא: "אתה האיש", מיד אמר דוד: "חטאתי לה'".

בדרך זו הוכיח גם יוסף את אחיו. בדרישתו להביא את בנימין ובבדותו את עלילת הגביע על מנת להפרידו מאביו, גרם יוסף לאחיו לדבר בהתרגשות על האסון שיקרה את אביהם. יהודה אשר יעץ למכור את יוסף ניגש אליו ואומר לו: "ועתה כבואי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו, והיה כראותו כי אין הנער ומת...". כאשר שומע יוסף דברים אלו יוצאים מפי אחיו, פתח ואמר: "אני יוסף, העוד אבי חי!". הנה בעצמכם דיברתם זה עתה בדאגה גדולה על העוול שאני עושה עם אביכם בלקיחת בנימין. האשמתם אותי כי אני גורם לו בזה צער וייסורי נפש עד מוות, מדוע איפוא לא חששתם אתם לצער האב לפני כ"ב שנה כאשר מכרתם אותי מצריימה?!

במילים ספורות אלו אמר יוסף לאחיו תוכחה קשה וחריפה ביותר. ולכן: "לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו". הוא גם לא ציפה לתשובה, שכן כל השאלה נשאלה על מנת להעמידם במצב שאין עליו תשובה. הצלחתו של יוסף לתקוע את הדברים בלבם נבעה מן העובדה שקודם תוכחתו פסקו הם בעצמם את הדין ועל ידי זה הבינו היטב את חומרת המעשה.