כל שבדרך ירידתו, גולה, ושלא בדרך ירידתו, אינו גולה

דין תורה הוא, שההורג נפש בשגגה, גולה לערי מקלט, שנאמר (במדבר לח, כה): "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו... וישב בה עד מות הכהן הגדול".

במה דברים אמורים, בשוגג גמור, שאמנם לא היה במעשהו כל פשע, אבל צריך היה להיזהר, כגון שהיתה אבן בכיס בגדו וידע בה ושכח, ונפלה האבן והמיתה. בכגון זה חייב גלות.

אבל בשוגג הקרוב למזיד, שעשה מעשה פשע שעלול להרוג אדם, כגון שהיה הולך בחשיכה וסכין בידו, ופגע בחברו והרגו. בכגון זה אינו גולה, שאין ערי מקלט קולטות אותו, ואם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו - פטור.

כמו כן, בשוגג הקרוב לאונס, שהרג את חברו בנסיבות בלתי שכיחות, שאי אפשר היה להעלות על הדעת מקרה שכזה, כגון שזרק אבן במקום שבני אדם אינם שכיחים, ונזדמן אדם לשם, ופגעה בו האבן ונהרג. בכגון זה הריהו פטור מגלות, ואם הרגו גואל הדם, הריהו נהרג עליו.

ומכאן שאין חובת גלות, אלא אם כן הרג בדרך ירידה, כגון שהיה יורד מן הסולם ונפל על חברו והרגו, או שהיה מוריד חבית מלמעלה למטה ונשמטה החבית מידו ונפלה על חברו שעבר שם והרגתו, שכן בכגון זה הנזק הוא מצוי והיה עליו להיזהר, ומכיון שלא נזהר - חייב גלות. אבל אם הרג בדרך עליה, כגון שהיה עולה בסולם ובדרך עלייתו נפל מן הסולם והרג את חברו, או שהיה מושך חבית מלמטה למעלה ונקרע החבל ונפלה החבית על חברו והרגתו, הרי זה פטור מגלות, שכן מקרים כגון אלו אינם כל כך שכיחים, וגם קשה להיזהר שלא יקרו, משום כך הריהו פטור מגלות, ששוגג קרוב לאונס הוא.