כל שיצאת לרשות עצמה שעה אחת, אינו יכול להפר

אשה שנדרה ביום שנישאה, ובאותו יום גירשה בעלה והחזירה, אין הבעל יכול להפר את נדרה. ואף על פי שנדרה כשהיתה ברשותו, בשעת הנישואין הראשונים, ועדיין לא עבר "יום שמעו", מכל מקום הואיל ונתגרשה לאחר שנדרה, ויצאה לפני ההפרה מרשותו לרשות עצמה, שוב אין הבעל יכול להפר.

והוא הדין בבת לגבי אביה, שכל שיצאה הבת מרשות אביה לרשות עצמה, שוב אין אביה יכול להפר את נדריה.

על ידי שלושה דברים יוצאת הבת לרשות עצמה, והם: א. נישואין - שנערה שנישאה, אין לאביה עוד רשות בה, ואם נתאלמנה או נתגרשה, הרי היא ברשות עצמה; וקרויה היא בלשון חכמים: "יתומה בחיי האב", שכן דינה כיתומה, אף על פי שאביה חי; ב. מיתת האב - שנערה שנתייתמה ממש, הרי ממילא יצאה לרשות עצמה; ג. בגרות - שלאחר שהנערה נעשתה בוגרת (כלומר: ששה חדשים לאחר שהגיעה לגיל שתים עשרה שנה ויום אחד והביאה סימני נערות), אף שאביה חי, יצאה מרשותו. שלוש אלו - יתומה בחיי האב, יתומה ממש ובוגרת - נדריהן קיימין, הואיל וברשות עצמן הן, ואין מי שיפר את נדרן.