כרכים שלא קידשום עולי בבל

שטחי ארץ ישראל שנתקדשו בימי יהושע ובימי בית ראשון ולא נתקדשו בתחילת בית שני.

שטחי ארץ ישראל שהחלו לכובשם עולי מצרים בימי יהושע ונתקדשו על ידי יהושע ובית דינו, וסיימו לכובשם בימי דוד המלך ונתקדשו בזמן בית ראשון, ולא חזרו להחזיק בהם עולי בבל בימי בית שני - נקראים: "כרכים שלא קידשום עולי בבל".

בכניסתו לארץ החל יהושע בכיבושה ובקידושה של ארץ ישראל, ודוד המלך סיים את המלאכה עם כיבוש ירושלים ואף הרחיב את גבולות הארץ מעבר לגבולות הכתובים בתורה. בכל השטחים הללו - פרט לסוריה - נתחייבו ישראל בכל דיני ארץ ישראל. בעקבות הגלות שבאה אחר חורבן בית ראשון, בטלה קדושת ארץ ישראל לעניין החובה לשמור את המצוות התלויות בארץ.

עם שיבת בבל קידש עזרא את הארץ בכיבוש חדש, אך בגבולות מצומצמים מגבולות בית ראשון. כרכים רבים הושארו במתכוון ללא כיבוש. הסיבה לכך היא: כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית. כלומר: מכיון שמחובת בית דין הוא לדאוג לפרנסת עניי ישראל בשמיטה, משום כך התירו לזרוע תבואה בשביעית במקומות שלא נכבשו כדי שהעניים יקבלו משם מתנות עניים (לקט, שכחה, פאה, ומעשר עני). מובן מאליו שעצם חובת הנתינה של מתנות אלה, אינה אלא מתקנת חכמים, שהרי מקומות אלה לא נתקדשו בקדושת ארץ ישראל (וראה רמב"ם הלכות תרומות פ"א ה"ה).

דין "כרכים שלא קידשום עולי בבל" לעניין שביעית הוא: "נאכל" - מה שגדל שם בשביעית מותר באכילה אף לאחר זמן הביעור, או שאין "איסור ספיחין" נוהג שם, ופירות האדמה שצמחו שם בשביעית מותרים באכילה - "אבל לא נעבד" - שלענין עבודות הקרקע בשביעית החמירו לאסור שם מדרבנן.

למעשה, קיים ספק היכן עובר גבול "כרכים שלא קידשום עולי בבל", ועל ערים כמו אשקלון וכזיב, הכלולות ב"כרכים שלא קידשום עולי בבל", חל ספק, אם אמנם הן המקומות המוכרים לנו כיום בשמות אלה, ועל כן לא ניתן לקבוע בוודאות שאינן נכללות בכרכים שקידשום עולי בבל. מחמת ספק זה, אין היתר להנות מן הספיחים שגדלו בתחום "כרכים שלא קידשום עולי בבל", וכן אין להורות היתר לאכול מפירותיהן אחר הביעור.

בגמרא (חולין ו, ב) מובא, שעד תקופת רבי נהגו איסור בבית שאן, אך על פי עדות שרבי מאיר אכל מפירותיה ללא הפרשת תרומות ומעשרות, התיר רבי את בית שאן, שכן ממעשהו של רבי מאיר עולה כי בית שאן היא מן הכרכים שלא קידשום עולי בבל, וממילא אין דיני שביעית חלים עליהם.

ברם, עולי בבל נמנעו מלקדש רק את הכרכים ותחומם ולא יותר, "שבקושי הניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ולא נהגו חכמים פזרנות בדבר" (חזון איש זרעים, הלכות שביעית, סימן ג ס"ק יט). ולכן, רק תחום העיר בית שאן פטור מדיני שביעית, ואילו עמק בית שאן נשאר בקדושתו ונוהגים בו קדושת שביעית.