לאוכלה ולא להפסד

פירות שביעית נועדו לשימושם הרגיל, כגון לאכילת אדם, לאכילת בהמה, לצביעה ועוד, ואסור להפסידם או לקלקלם, שנאמר: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו: "לאכלה" - ולא להפסד.

איסור זה קיים גם כאשר הפירות עדיין על העץ, ולכן אסור לקצץ אילן נושא פירות כדי להשתמש בעץ, ואסור לעשות כן גם בשעה שפירותיו עדיין אינם ראויים לאכילה.

כמו כן, אסור לקטוף פרי בוסר כדי לאוכלו, מכיון שבכך מונעים מן הפרי להגיע לייעודו. ברם, פרי בוסר שנשר או שנתלש בטעות, מותר לאוכלו מכיון שבין כה וכה אינו ראוי עוד לאכילה רגילה.

לדעת רבים מן הראשונים, נחשב ל"הפסד פירות שביעית" כל שימוש בהם שלא בדרך הרגילה. לכן, למשל, אין למשוח עור בהמה בשמן של שביעית וכיוצא בזה.

יש אומרים, כי יש להקפיד שלא למלא את כוס ההבדלה ביין של שביעית יותר ממידתו לסימן ברכה, שכן בשפיכת היין נמצא מאבד פירות שביעית.

לעומת זאת, אין איסור להפסיד גלעינים וקליפות וכן שאריות אוכל או מזון שהתקלקל ואינו ראוי עוד לאכילת אדם; והוא שאין רגילים להאכילם לבהמות.

יש אומרים, שאין איסור הפסד פירות שביעית אלא בקלקול הפרי בידיים, אך גרימת קלקולו - כלומר: להביאו לקלקול בעקיפין - מותרת. ראייתם היא מדברי הירושלמי (שביעית פ"ז, א) המתיר להעלות ירק לגג ולהניחו שם בשמש, אף על פי שיתייבש ויופסד בכך.