לבוד
|
|
הגדרה[עריכה]
רווח שרוחבו פחות משלושה טפחים נחשב כסתום (הסוגיא בסוכה ו:).
בדיני מחיצה (כך לשון הגמרא סוכה ה: "מחיצין" ורש"י שם ד"ה ומחיצין, ובדף ו: פירשה הגמרא שהכוונה ללבוד).
פירוש המילה "לבוד" הוא דבר שמאריכים אותו ע"י סניפים כדי לחבר (לסנוף) חקק לחקק (רש"י סוכה תחילת ד: ד"ה פחות)[1].
לדוגמא, מקיפים שלושה חבלים זה למעלה מזה באופן שהרווח שביניהם פחות משלושה טפחים, ונחשב כמחיצה שלימה בגובה עשרה טפחים (ערובין טז: במשנה).
החולק על דין זה הוא רשב"ג שסובר שלבוד הוא בארבעה טפחים (בבלי:ערובין ט:), ואין הלכה כמותו.
מקור וטעם[עריכה]
מקורו מהלכה למשה מסיני (סוכה ו:, שבת צז. למסקנה. ובהו"א בשבת שם היא סברא שאי אפשר שרשות הרבים תהיה חלקה לגמרי מגבשושיות, ועל כורחך גבשושיות שפחותות משלושה טפחים הן כלבוד ונחשב כאילו היא חלקה).
במהותו חקר הקהילות יעקב האם אנו אומרים רק שהאוויר סתום (אך לא מאותו החומר של הקצוות), או שהוא סתום מאותו החומר של הקצוות, ששני הקצוות נחשבים כסמוכים ומחוברים זה לזה (סוכה יג-ג. ובסעיף ה הבהיר שפשוט שלכו"ע האוויר סתום (ולא רק שמזיזים את הקצוות זה לזה), שהרי ע"י לבוד אנו מכשירים מחיצה משלושה חבלים כאילו היא סתומה ומלאה, אלא החקירה היא האם אומרים גם שהקצוות כסמוכים זה לזה, והסתימה היא מאותו החומר שלהם).
פרטי הדין[עריכה]
כאשר הלבוד לא בא לסתום רווח אלא להזיז את הדבר, נחלקו בזה המפרשים. כגון קורה על גבי יתדות, שהיא רחוקה מהמבוי (בבלי:ערובין ח:), והרי צריך שהקורה תהיה על המבוי, ואנו רוצים שדין לבוד יחשיב את הקורה כאילו היא על המבוי, דהיינו להזיזה - מהרשב"א (שם) משמע שלבוד כן מועיל לזה (שהקשה למה לא אומרים לבוד ותירץ שמדובר שהקורה רחוקה מהמבוי שלושה טפחים), אך הגר"ח (סוכה ה-כא ד"ה אלא דבאמת (והביא את הרשב"א בד"ה אלא דקשה)) כתב בדעת הרמב"ם שלבוד יכול רק לחבר את הקצוות אך לא להזיזם (ורק דין חבוט רמי מזיז את הדבר ממקומו).
להחסיר דבר שישנו (גוש) כאילו אינו, כלומר שהלבוד יחשיב כאילו אין חומר (ההיפך מלבוד בדרך כלל, שמוסיף על דבר שאינו כישנו, שמחשיב רווח כאילו הוא סתום בחומר), נחלקו בזה הפוסקים. כגון סוכה שגובהה פחות מעשרה טפחים, וחקק בקרקע שבאמצעיתה והשלימה לעשרה, ויש פחות משלושה טפחים בין החקק למחיצות, שהגמרא אמרה על כך דין לבוד (סוכה ד.) - נחלקו הפוסקים האם הלבוד יכול רק לקרב את המחיצה למקום החקק, כאילו יש שם מחיצה (להוסיף על שאינו כישנו), וא"כ מחוץ לחקק אינה סוכה כשרה, או שהלבוד יכול גם לקרב את החקק למקום המחיצה, כאילו יש שם חקק (להחסיר את שישנו כאינו), וא"כ גם מחוץ לחקק היא כשרה (מגן אברהם או"ח תרלג-ח: לשו"ע כשרה גם חוץ לחקק, לטור ולב"ח רק תוך החקק. פרי מגדים אשל אברהם שם ח: תולה את מחלוקתם בשאלה זו - האם יש לבוד לגוש כאילו אינו).
והוסיף האבני נזר (או"ח רצא-י) שגם לדעה שאומרים לבוד להחסיר דבר שישנו כאינו, הוא רק אם ע"י זה תהיה מחיצה, כמו בחקק שבסוכה, שהלבוד מקרב את החקק למחיצה וע"י זה נעשית שם מחיצה. אך אם ההחסרה לא תגרום למחיצה - לכו"ע אין לבוד להחסיר. כגון קנה שרוחבו פחות משלושה טפחים - בוודאי שלא נאמר לבוד לאווירים שמשני צדדיו ונחשיב את הקנה כאילו אינו.
להחמיר, האריכו הראשונים והאחרונים האם אומרים לזה לבוד, ויש בזה ארבע דעות:
- תוס' כתבו שלא אומרים לבוד להחמיר (אלא רק להקל), ולכן שני סככים פסולים שיש ביניהם פחות משלושה טפחים, לא נאמר לבוד להחשיב את הרווח שביניהם כסתום (תוס' סוכה יז. בסופו (סוף ד"ה אילו), וכן כתב לבושי שרד בשו"ע או"ח תרכו-ו בסופו שלדעת הט"ז לא אומרים כלל לבוד להחמיר. והאבני נזר או"ח רצא-ח הוסיף שגם גוד אסיק לא אומרים להחמיר, שהרי גם לבוד וגם גוד הם הלכה למשה מסיני. והקהילות יעקב סוכה יג-ב הוסיף בדעתם שאפילו במקרה שמהלבוד יצאו שני דינים - אחר להחמיר ואחד להקל - נאמר את הדין המקל ולא את הדין המחמיר).ב) הקהילות יעקב (סוכה יג-ב) כתב שכוונת התוס' שלא אומרים לבוד להחמיר היא רק שהסתימה תחשב מאותו החומר של הקצוות (כמו במקרה שהביאו התוס', שהסתימה שבין שני הסככים הפסולים תחשב גם היא כסכך פסול). אך לבוד להחשיב את הרווח כסתום ולא מהחומר שבקצוות - כן אומרים גם להחמיר[2].
- האבני נזר (או"ח רצא-י) כתב שכוונת התוס' שלא אומרים לבוד להחמיר היא רק שתחילת עשייתו היא להחמיר (כמו במקרה שהביאו התוס', שתחילת עשייתו היא להחשיב את הרווח כסכך פסול ולפסול את הסוכה). אך אם תחילת עשייתו היא לעשות מחיצה, אומרים לבוד, והמחיצה תועיל גם להחמיר. כגון מבוי שיש בו כמה לחיים הסמוכות זו לזו - אומרים לבוד לצרפן למחיצה אחת, וממילא המחיצה תועיל גם להחמיר - להצריכו לחי נוספת (בבלי:ערובין ט.).
- המגן אברהם סובר שכן אומרים לבוד להחמיר (כך כתב לבושי שרד בשו"ע או"ח תרכו-ו בסופו).
כשיש דבר המפסיק בין שני הקצוות שאנו רוצים לחבר, נחלקו הראשונים: לרשב"א יש דין לבוד (ערובין ח: ד"ה לדברי), ולרבותינו הצרפתים אין (הביאם שם, וכן כתב המנחת חינוך שכה-יא [טו] ד"ה עוד).