לכה דודי

לכה דודי הוא פיוט הנאמר בקבלת שבת, שחובר על ידי המקובל רבי שלמה אלקבץ (ה'רס"ה-ה'שד"מ), ונתפשט בכל קהילות ישראל.

מקורו[עריכה]

פיוט זה מיוסד על המסופר במסכת שבת (דף קיט, ב): "רבי חנינא היה מתעטף בערב שבת בין השמשות ואומר: בואו ונלכה לקראת שבת המלכה. רבי ינאי לבש בגדיו בערב שבת ואמר: בואי כלה, בואי כלה".

בעבר היו מצויים כמה פיוטי לכה דודי, ונתקבל הפיוט של רבי שלמה אלקבץ, שבאה עליו הסכמת האר"י ז"ל.

הפיוט[עריכה]

מבנה הפיוט[עריכה]

הפיוט מחובר בצורת הפיוט המקובלת בשירת יהודי ספרד של ימי הביניים. השורה הראשונה (היא הפזמון) מחורזת משני חלקים המסתיימים באותה הברה, "לָה". בכל אחד משמונת הבתים הראשונים ארבע שורות - שלושה חרוזים זהים, והשורה האחרונה מסתיימת גם היא בהברה "לָה". ראשי התיבות של כל הבתים יוצרים אקרוסטיכון של "שלמה הלוי"- המחבר.

בבית התשיעי והאחרון, שאינו נכלל באקרוסטיכון, מסתיימות כל ארבע השורות בהברה "לָה".

תוכן הפיוט[עריכה]

הפזמון ושני הבתים הראשונים עוסקים שניהם בשבת, המכונה "כלה" ו"מקור הברכה". הבית השלישי מדבר על ירושלים, ארבעת הבתים הבאים עוסקים בישראל ובגאולתו, כאשר המשורר מכנה את ישראל בלשון נקבה, וכך יוצר אחידות בין השבת, ירושלים וישראל, ובבית האחרון חוזר המחבר לעסוק בשבת.

אמירת הפיוט[עריכה]

את הפיוט "לכה דודי" נוהגים לשיר בקבלת שבת, בין ששת המזמורים הראשונים, לשני האחרונים. לפני "לכה דודי" נוהגים לומר אנא בכח. בקבלת שבת מקוצרת, בשבת שאחרי יו"ט או שבת חוה"מ, אומרים רק את שני הבתים הראשונים ואת שני האחרונים.

את הבית האחרון נהוג לומר בעמידה תוך כדי פנייה לכיוון מערב. ונהוג במקומות רבים לפנות לכיוון הפתח, הגם שאינו במערב, ויש מקור בהלכה למנהג זה. הבית עוסק בהכנסת שבת וקבלתה, ומסתיים במלים "בואי כלה", ויש המוסיפים עוד שורה: "בואי כלה, שבת מלכתא".

במזמורי ההודיה של יום העצמאות ויום ירושלים, שרים גם שלושה בתים מ"לכה דודי", העוסקים בתקומת ישראל וירושלים.

תוספת שבת[עריכה]

יש שנוהגים בעת סיום אמירת "לכה דודי", כשאומרים "בואי כלה", לקבל על עצמם תוספת שבת. כיום בבתי כנסת רבים אין מספיקים לומר לכה דודי לפני השקיעה וצריך אדם לקבל על עצמו עוד קודם, באמירה, תוספת שבת. (עיין פניני הלכה שבת עמ' 35).