לפום צערא אגרא

פתגם בארמית, שמשמעו: לפי הצער השכר, שכרו של אדם נקבע לפי מידת טרחתו ויגיעתו בתורה ובמצוות, ולאו דווקא לפי התוצאה הסופית. מקור הפתגם הוא במסכת אבות פרק ה, בדבריו של בן הא הא.

בענייני העולם, משלמים רק עבור הפירות ולא עבור העמל. אם אדם מייצר כלי במשך שלושה ימים ואדם אחר עושה זאת תוך יום אחד, לגבי הקונה אין זה משנה. לגביו מחיר שניהם שווה. שונים הם פני הדברים באשר לשכר תורה ומצוות, הגדל ועולה לפי העמל שהושקע. לבעל כשרון הלומד מסכת תוך חודש אחד, אין עדיפות על פני אחר שכשרונותיו אינם מעולים ותפיסתו קשה ואטית, ונזקק לשנה שלימה ללימוד אותה מסכת. הראשון יקבל שכר על לימוד של חודש והשני שעמל שנה שלימה יקבל שכר עבור כל השנה, משום שהכלל הוא "לפום צערא אגרא".

שלא כבענייני הגוף ששם העמל אינו אלא אמצעי לתכלית מסויימת, הרי שבעניינים רוחניים העמל עצמו הוא תכלית וייעוד בפני עצמו. גם השכר המובטח אינו נמדד לפי ההישגים וההספק אלא על פי מידת העמל שהושקע.

על כך עומדים אנו גם מתוך דברי הגמרא בבבלי ברכות כח ב, שעל יסודה נתקנה תפילת בית המדרש: "מודים אנחנו לך ה' אלקינו ואלקי אבותינו ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש ולא מיושבי קרנות... אנו עמלים והם עמלים. אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר". והדברים צריכים ביאור: כלום אין העמלים במלאכתם מקבלים שכר? וכי יש חייט התופר בגד או סנדלר העושה מנעלים, שאינו בא על שכרו? אלא בנוהג שבעולם, אין משלמים אלא עבור תוצרת מוגמרת. לו יצוייר, למשל, שחייט יעמול ויטרח על תפירת הבגד שהוזמן אצלו במשך שבוע שלם, כל זמן שלא ישלים את העבודה לא יקבל שכרה. גם אם יטען שעבד יומם ולילה, בקור ובחום, מתוך התגברות על קשיים שונים, לא יעזור לו הדבר - את משכרותו לא יקבל. הסיבה: אין השכר ניתן עבור העמל כי אם על התוצרת. שונה הוא הדבר, תכלית שינוי, ביחס ללימוד התורה. אנו נצטווינו לעמול בתורה, ואף אם אין הסוגיא שלמדנו ברורה עדיין די הצורך, נקבל את השכר בהתאם לעמל וליגיעה. זהו פשרם של הדברים: "אנו עמלים ומקבלים שכר" - על עצם העמל; "והם עמלים ואינם מקבלים שכר" - על עמלם, כי אם על המלאכה. זהו גם פירוש דברי חז"ל: "יפה פעם אחת בצער ממאה פעמים שלא בצער"(אבות דרבי נתן ג,ו), כלומר: שכר מצוה שנעשית בצער הוא פי מאה משכר אותה מצוה כשהיא נעשית בלי צער.

במצבים מסוימים הצער והקושי מבטאים את המסירות נפש של האדם בהוציאו את כוחותיו מן הכח אל הפועל כמו שמסביר הרמב"ן על ספר בראשית פרק כב פסוק א:

{א} והאלהים נסה את אברהם.

"ענין הנסיון הוא לדעתי בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה
יקרא "נסיון" מצד המנוסה
אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד."