לשמה

הגדרה[עריכה]

בדינים מסוימים, צריך לכוון בשעת המעשה לשם קיום המעשה (הסוגיות בגיטין כד. לגבי גט, זבחים ב. והלאה באריכות, גם לגבי קודשים וגם לגבי גט).

בדיני גט גיטין כד., מגילת סוטה בבלי:ערובין יג., קרבנות זבחים ב., ספר תורה תפילין ומזוזות ואזכרותיהם גיטין כ..

לדוגמא, כתב את הגט בשביל להתלמד (ללמוד כיצד כותבים) - פסול לגרש בו, וכן אם כתבו לשם אשה מסוימת - פסול לגרש בו אחרת גיטין כד..

מקור וטעם[עריכה]

מקורו בכל דין שונה:

1. בגט - "וכתב לה ספר כריתות" דברים כד-א, לה - לשמה גיטין כד:.
2. בספר תורה - נחלקו המפרשים לשלוש דעות שדי חמד כ-קמט: דרבנן, הלכה למשה מסיני, "זה א-לי ואנווהו" שמות טו-ב עשה לפניו ספר תורה נאה שבת קלג:.
3. בקרבנות - מפסוקים בפרשת שלמים: ויקרא ג-א "ואם זבח שלמים קורבנו וגו'" זבחים ד.

בדינו כתבו המפרשים שצריך לכתחילה דיבור בפה ולא מספיקה מחשבה - בכל הדינים: בגט ומגילת סוטה שו"ת הרדב"ז ח"א קנד (רק לכתחילה), ספר תורה תפילין ומזוזות רדב"ז שם (רק לכתחילה), טור יו"ד רעד-א, והבית יוסף שם הביא גם ספר התרומה קצב (מסתפק וכתב שלכתחילה) וסמ"ג עשין כה (קז. בדפיו) ואזכרותיהם ב"י רעו-ב (בלשון "נראה"), והביא סמ"ג וספר התרומה שם. אמנם מהטור שם משמע שלאזכרות מספיקה מחשבה.

בסיבה שצריך דווקא דיבור (ולא רק מחשבה) יש שתי שיטות:

1. הרדב"ז שם כתב שצריך דיבור כדי להחיל את הקדושה, ובכל הדינים הללו צריך קדושה: ספר תורה, תפילין, מזוזות, גט שהרי נקרא "ספר" וכתוב בו "כדת משה וישראל", והוסיף בגט טעם נוסף, שצריך דיבור כדי להחיל את הלשמה ומגילת סוטה שהמים פועלים בכח השם הקדוש.
2. הגר"ח כתב תפילין א-טו ד"ה אכן, לגבי כתיבת ספר תורה ואזכרות שצריך דיבור כדי להחיל את הלשמה וכן הרדב"ז שם הוסיף שיש טעם נוסף שצריך דיבור בגט (חוץ מהקדושה) כדי להחיל את הלשמה. וכך ביאר את המחלוקת באזכרות: הסמ"ג והתרומה סוברים שגם באזכרות צריך לשמה, ולכן צריך דיבור, אך הטור סובר שבאזכרות לא צריך לשמה אלא רק שיכתוב לתורת השם, ולזה מספיקה מחשבה.

במהותו חקרו חקירות רבות, ונחלקם לחמישה סעיפים - לשם מי, התכלית, מי המחיל (את דין הלשמה), מחשבה והתרצות, שלא לשמה:

לשם מי[עריכה]

בגט - לשם האשה הזו, או לשם אשת פלוני צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה גירושין (אות נט).

וכן לשם האשה הזו, או לשם האשה הזו בלבד ולא לשם דבר אחר. ונפק"מ אם כתב לשם האשה הזו ולשם ספר תורה, או לשם שתי נשיו כשרוצה לגרש את שתיהן, ורק אינו יודע איזו אשה יגרש בגט זה ברכת אברהם פסחים לח: סימן "אפה לשם חלת תודה ומצה" ה.

בספר תורה - לשם המצווה, או לשם התיבה צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה אזכרות בספר תורה.

וכן לשם הכשר וקדושת ספר תורה, או לשם תורה. ונפק"מ כשכתב לשם חומש, האם יכול לעשות ממנו ספר תורה, שהרי כתב לשם תורה, אך לא לשם ספר תורה חידושי ר' שמואל בבא בתרא עמוד פ.

התכלית[עריכה]

תכלית הלשמה שהאדם יכוון, או שהחפץ יהיה מיוחד לכך קובץ שיעורים פסחים קעא: שהחפץ יהיה מיוחד.

מי המחיל[עריכה]

בגט ובספר תורה - האדם מכשירם בעצמו ע"י הכתיבה (כח האדם, כקניינים), או שהאדם רק כותב לשמה וההכשר נעשה מאליו (כח המעשה, כשחיטה)^[1] גר"ח על הרמב"ם יבום וחליצה ד-טז ד"ה ואשר וד"ה ונראה (לגבי גט): כח המעשה, דרכי משה דרכי הקניינים ה-ב ד"ה לפי וד"ה ויפה (לגבי גט): מחלוקת אמוראים, וכן דן בזה חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד ק. קובץ הערות עו-טו (לגבי ספר תורה).

בגט - הבעל מחיל את דין לשמה, או העדים פרי משה עדות שבשטר כט-א.

מחשבה והתרצות[עריכה]

בגט, בקודשים, בספר תורה ובאזכרותיו - צריך מחשבה בפועל (כוונה, גמר בליבו), או רק התרצות (הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא) קונטרסי שיעורים נדרים א-טו ד"ה מחשבה (לגבי גט, סת"ם ואזכרותיו, ומחשבת שלא לשמה הפוסלת בקודשים) וגר"ש שקאפ בבא מציעא כ בתחילתו (לגבי גט): מחשבה בפועל, ולא רק רצון^[2].

שלא לשמה[עריכה]

בגט, בקודשים, בספר תורה ובמצה - אם אינו לשמה אינו חפץ כלל, או שהוא חפץ, אלא שלא יוצא בו ידי חובה ברכת שמואל גיטין י: גט, קודשים וסת"ם - אינו חפץ כלל, מצה - רק לא יצא, גר"ח: חמץ ומצה ו-ה: גם במצה אינה חפץ כלל, הביאם ברכת אברהם פסחים לח: סימן "אפה לשם חלת תודה ומצה" ג, משנת יעבץ או"ח טו ד"ה ואשר נראה: חוקר במצה.

בגט, בקודשים, בציצית ובעומר - צריך לחשוב לשמה, או שמחשבה שלא לשמה פוסלת קובץ שיעורים ח"ב כב-א,ב: גר"ח מבריסק - בקודשים שלא לשמה פוסל, ובציצית לשמה מכשיר, ומתוס' משמע שבשניהם לשמה מכשיר. דרכי משה דרך הקודש יג-ג חקר זאת לגבי פסח וחטאת. מפענח צפונות ו-כב חקר זאת לגבי עומר. פרי משה עדות שבשטר כט-ה חקר זאת לגבי גט.

בגט - אם אינו לשמה רק הגט פסול, אך השטר שבו כשר, או שגם השטר שבו פסול גרי"ז גירושין: רק הגט פסול.

בדינים שונים ==בדינים שונים== בדינים שונים יש דינים שנחלקו בהם האם צריכים לשמה: בדינים שונים מזוזה - נחלקו בירושלמי יומא ג-ו האם צריכה להיכתב לשמה.

בגדי כהונה - בירושלמי יומא ג-ו נחלקו האם הם צריכים להעשות לשמה, ותלו זאת במחלוקת האם מזוזה צריכה להיכתב לשמה. והרמב"ן שמות כח-ב כתב שצריכים להעשות לשמה, ויתכן שצריכים כוונה. והרמב"ם לא הזכיר את דין זה בכל זה דן מנחת חינוך צט-א [טו].

פרטי הדין[עריכה]

כאשר כתב רק כמה תיבות מתורף הגט שלא לשמה - הגט פסול. וחקרו האם רק תיבות אלו פסולות, ושאר הגט פסול ממילא כיוון שחסרות בו תיבות אלו, או שכל הגט פסול מדין שלא לשמה שיעורי ר' שמואל גיטין עמוד נד, סא.

גט שנכתב שלא לשמה מעביר עליו קולמוס (כתב עליון) לשמה. וחקרו בזה בין שלושה צדדים שיעורי ר' שמואל גיטין עמוד סד, שה, שטו:

1. הכתב העליון מוחק את הכתב התחתון (והעליון הוא הכתב).
2. הכתב העליון מצטרף לכתב התחתון כגמר כתיבה (ושניהם יחד הם הכתב).
3. הכתב העליון רק מתקן את הכתב התחתון (והתחתון הוא הכתב).

ביטול לאחר כתיבת ספר תורה, שמבטל את הלשמה שבו (כמו שאפשר מעיקר הדין לבטל גט לאחר כתיבתו גיטין לב.) - נחלקו הראשונים האם מועיל דן בזה שיעורי הגרב"ד פוברסקי גיטין ב:.

הערות שוליים[עריכה]