מוכח מתוכו

מוכח מתוכו הוא מונח הלכתי המתייחס לכלל יסוד בשטר, האומר כי חלות השטר תלויה בכך שהיא נראית ומוכחת מתוך השטר, וגם אופן החלות הוא לפי הנראה מתוך השטר. כלל זה תקף רק לפי שיטת רבי מאיר בשטרות.

שיטה זו, שנאמרה לפי שיטת רבי מאיר הסבור שעדי חתימה כרתי, כלומר מכיוון שקניין השטר הוא הראיה שבו, חלות השטר נעשית מתוך הראיה הנראית מתוך חתימת מי שמעביר את האובייקט הנקנה מרשותו לרשות אחרת, והסכמתו לנוסח השטר האומר כי חפציו יפקעו מקניינו. נמצא כי רק מה שנראה מהשטר, הוא אשר יעבור לרשות אחרת, אבל חלות שאינה נראה מנוסח השטר שהיא עתידה לחול, איננה חלה.

שני יוסף בן שמעון[עריכה]

לפי זה, פוסק רבי מאיר כי שני אנשים ששמותם שווים ולשניהם קוראים למשל "יוסף בן שמעון", אין לשטר שנכתב אודותם כל תוקף, מכיוון שלא ברור מי משניהם הוא הלווה או המלווה. כך גם גט שנכתב אודות שני נשים ששמותם שווה, או שני בעלים ששמותם שווים, אין לשטר כזה כל תוקף, לפי שיטת רבי מאיר. לעומת זאת, רבי אלעזר החלוק עליו וסבור שעדי מסירה כרתי, כלומר חלות השטר נעשית על ידי הראייה שנראית מתוך מסירת השטר ליד הלווה או הקונה, תקף השטר למרות שאין מוכח מתוכו כיצד ואיך חל הקניין, שהרי בשעת המסירה שהיא הגורמת לקניין, ניכרים היטב כל הפרטים הנדרשים‏^[1].

שני שטרות היוצאים ביום אחד[עריכה]

הראשונים נחלקו, בשני שטרות שנכתבו על אותה קרקע עצמה, ובשניהם כתוב שני פרטים סותרים, ובעוד שבאחד מהם כתוב כי הקרקע נקנית לאדם פלוני, אומר השטר השני כי בעליו מעוניין להקנות אותו לאלמוני, וחתימת השטרות על ידי בעליו והעדים התרחשו באותו יום, (לפי התאריך המופיע עליהם), למי קנויה הקרקע, אם הקרקע תהיה קנויה למי שהוא מסר בראשונה את השטר שבה הוא מוסר את בעלותו עליה, או שמא לשנים כאחד.

הרמב"ן סבור, ששאלה זו תלויה במחלוקת האם עדיו בחתומיו זכין לו. לפי שיטת אביי שעדיו בחתומיו זכין לו, כלומר שהעדים בחתימתם מזכים את הנכתב בשטר למי שהשטר אמור להעניק לרשותו את הבעלות המועברת ואת כל הדינים המשפטיים הנראים מתוכן השטר, נמצא שקניין השטר הוא לפי חתימת העדים שהיא על הכתוב בשטר, ומכיוון שמתוך השטר עצמו לא ניכר מי משניהם קנה את הקרקע, קונים שניהם את הקרקע כאחד בשקיעת החמה, לפי הזמן שניכר בבירור מתוך החתימה. אך לפי שיטת רב אסי, שגם לפי רבי מאיר חתימת העדים לבדה אינה יוצרת את חלות את הקניין, נמצא שאם אחד מהשטרות נמסר לאחד משני האנשים לפני חבירו, הרי זה שנמסר לו השטר בתחילה הוא קנה, שכן לפי שיטתו, למרות שעידי החתימה הם עיקר השטר, אין תוקף השטר נגמר עד שימסר ליד מי שאמור להמסר לו, ולכן הקניין נגמר בשעת המסירה.

לעומת זאת סבורים הרש"י‏^[2], התוספות והר"ן‏^[3], כי מכיוון שמכל אחד משני השטרות אין נראה למי הוא הקנה את הקרקע, נמצא שהוא "שייר בקניינו", כלומר כאשר הוא מסר את השטר לאחד מהאנשים, הוא מסר את השטר באופו כזה שחלות הקניין שלו היא כזו שניתן להפריך אותה חלקית על ידי כתיבת שטר בנוסח דומה על אותה קרקע עצמה באותו תאריך עצמו, מכיוון שאין כתוב בה את השעה המדויקת בה נכתבה, כך שניתן עדיין לכתוב שטר אחר עד שקיעת החמה באותו יום, ולא יוודע איזה מהם נכתב קודם, ולכן שניהם קונים את הקרקע בשווה, ומתחלקים בה כשותפים שווים.

מוכח מתוכו לעניין שעבודים[עריכה]

למרות שדין מוכח מתוכו הוא תוצאה מהשיטה "עידי חתימה כרתי, שהיא שיטתו של רבי מאיר ורבי אלעזר חלוק עליה, בנושא מסוים מודה רבי אלעזר שחלות השטר הינה רק לפי מה השטר מוכח מתוכו, והיא השעבודים.

גם שטר שאינו שטר קניין אלא שטר ראייה, יוצר חלות במידה מסוימת, שכן שעבוד הנכסים לגבייתם תמורת ההלוואה חלה רק על ידי השטר, שכן לא ניתן לגבות מלקוחות שקנו קרקעות מהמוכר או הלווה, אם מעשה הקניין התבצע בעל פה, שכן באופן כזה תיקנו חז"ל שלא יהיה ניתן לגבות מלקוחות, שכן במקרה שאין שטר הגורם לפרסום מעשה הקניין, ולא היה ידוע בציבור מעשה הקניין, נמצא שהלוקח שלא הייתה לו כל דרך לשמוע על מעשה הקניין שגורם לגבות ממנו את הקרקע (במקרה שההלוואה לא שולמה או שהמכירה בוטלה וכדומה), והוא יפסיד לחינם. נמצא, שסיבת חלות השעבוד מתבצעת רק על ידי השטר והפרסום שהוא גורם לו, ולכן השעבוד חל רק על פי האופן הנראה ומוכח מתוך השטר, ולפי המידע שהתפרסם על ידי השטר.

מסיבה זו, שני אנשים שקנו קרקע והשטר על הקרקע נכתב ביום אחד, למרות שלעניין הקניין אין שום חילוק הלכתי מתי נכתב השטר שכן עיקר השטר הוא החתימה (לפי רבי אלעזר), הרי שלעניין השעבוד זמן כתיבת השטר וחתימתו הוא זה שקובע, ושעבוד שניהם חל בשווה‏^[4] בתוספות ד"ה שני.}}.

הערות שוליים