מזיד

העובר עבירה במזיד עושה עבירה מרצונו, אף על פי שיודע הוא:
א. שהתורה אסרה לעשות את מעשהו, באותן הנסיבות בהן עשאו;
ב. שהנסיבות הללו קיימות בשעת מעשהו;
ג. את מהות העונש שהתורה קבעה לעובר את העבירה ההיא.

כגון: הזורע בשבת מרצונו ויודע: א. שהתורה אסרה לזרוע בשבת; ב. שאותו יום שבת הוא; ג. שהזורע חייב סקילה.

ברם, אף שכל העובר עבירה מרצון ומתוך ידיעה - מזיד הוא, מכל מקום יש להבחין בין מזידים שונים בדרגתם, לפי חומרת הזדון וההמראה:

1. העובר לפעמים עבירה, מתוך תקיפת יצרו ותאוותו.
2. המומר לעבירה מתוך תאווה, כלומר, שרגיל הוא לעבור על עבירה מסוימת, ואינו מקפיד בה כלל. מזיד כזה נקרא "מומר לתיאבון".
3. המומר לעבירה, מתוך זילזול במצות ה' ולא מתוך תוקף יצרו ותאוותו, עד שאפילו אם יכול להפיק רצונו מבלי להכשל באיסור, אינו מדקדק בכך - "שביק היתירא ואכיל איסורא". מזיד כזה נקרא "מומר להכעיס". מומר להכעיס - נחשב כגוי לכל דבריו.