ישיבת מרכז הרב: הבדלים בין גרסאות בדף

[[הרב הגאון אברהם אלקנה כהנא שפירא]], שעוד בחיי [[הרצי"ה]] מילא את מקומו כראש הישיבה, המשיך בראשות הישיבה יחד עם הגאון [[הרב שאול ישראלי]]. בשנת תשמ"ג (1983) נתמנה [[הרב אברהם שפירא]] לכהן [[כרב הראשי לישראל]], יחד עם יבדל"א הגאון [[הרב מרדכי אליהו]] שליט"א. בשנים אלו לחם הרב בעוז להעמיד את תורת ישראל על תלה, בכל תחומי החיים [[במדינת ישראל]]. כאשר נתגלו סדקים בכונות על שמירת [[שלמות הארץ]] אצל מנהיגי המדינה, גילו שני ראשי הישיבה דעתם בתקיפות כי אין למסור שום חלק[[ מארץ ישראל]] לידי נוכרים. לאחר מכן, בתקופת [[הסכמי אוסלו]] [[והסכם וואי]] פרסם [[הרב שפירא]] את דעתו, והכריע כי אסור לחייל לעבור על דברי תורה ועליו לסרב למלא פקודת גירוש של יהודים מביתם. בתקופה זו היו בני הישיבה פעילים מאד והביעו מחאות נמרצות בדרכים שונות. עיקר המאמצים בישיבה כוונו בתקופה זו לעולם העשייה החינוכית ופיתוח מנהיגות רוחנית והלכתית. בכל רחבי הארץ קמו [[ישיבות גבוהות]], [[ישיבות הסדר]], [[ישיבות תיכוניות]]  ו[[אולפנות]] לבנות. הכל בעידודם ובתמיכתם של ראשי הישיבה. בכל שבוע הועברו שני [[שיעורים כלליים]] לבני הישיבה מפי שני ראשיה. שיעור מיוחד היה מתקיים בבית [[הרב אברהם שפירא]] בכל מוצאי שבת. שיעור בספר[[ קצות החושן]]. שיעור זה לא היה מוכן מראש, ולעתים היו מחליטים זמן מועט לפני השיעור סביב איזה סימן יעסוק השיעור. כאן זכו התלמידים לראות כיצד לומדים תורה. הרב היה מקשה ומתרץ שואל ומפרק בונה וסותר והתלמידים היו מטים אוזן ומביטים ברבם הגדול ולומדים לקח.

בתקופה בה זממו לגרש יהודים מביתם ב[[גוש קטיף]] על-מנת למסור את הקרקע לנוכרים, עמד [[הרב שפירא]] בעוז כאריה על משמרתו, ולעומת כל המגמגמים והתוהים נלחם ללא חת על שלמות ארצנו הקדושה. באותה מידה עמד בתוקף לאחר [[הגירוש]], על כך שצריך לומר [[הלל]] [[ביום העצמאות]] ולא לשנות דבר ב[[תפילה לשלום המדינה]] "[[ראשית צמיחת גאולתנו]]", ושעצם קיומה של מדינה יהודית באץ ישראל היא עניין רוחני עצום, על ידה מתקיימת [[מצות ישוב ארץ ישראל]].