2,221
עריכות
אמנות: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
←יחס לאמנות ביהדות
| שורה 9: | שורה 9: | ||
* הרמב"ם, ב[[שמונה פרקים]], מבאר שיש לאדם להשתמש בכל כוחות נפשו לתכלית אחת, והיא השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותו. בדוגמאות לך, כותב הרמב"ם שמי שהתעוררה אצלו [[מרה שחורה]] ראוי להשתמש באמצעים שונים להסיר המרה השחורה. ביניהם, מיני זמר, טיול בגנות, בבנינים נאים, בחברת צורות יפות [- נראה שהכוונה לשהות במקומות בהם יש יצירות אומנות] וכיו"ב ממה שירחיב הנפש ויסיר המרה השחורה. הרמב"ם אומר שאם זה נעשה כדי לאפשר את מצב הנפשי הרגיל, הדרוש לקניית חכמה, הדבר ראוי. בהמשך דבריו כותב הרמב"ם שמי שמכוון את חייו לקניית השגת ה' יתברך כפי כוחו, לא יתעורר ליצור 'פיתוחי זהב בכותלו' או 'לעשות ריקום זהב בבגדיו הנאים', אלא אם כן הוא מכוון בזה להרחיב נפשו כדי שתתתחזק ותהיה זכה ובהירה לקבל החכמות. <ref>הקדמות הרמב"ם - שמנה פרקים להרמב"ם - פרק ה: בהשתמש האדם בכחות הנפש לצד תכלית אחת, צריך לאדם שישעבד כחות נפשו כולם לפי הדעת, כפי מה שהקדמנו בפרק שלפני זה, וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותו, וישים פעולותיו כולן, תנועותיו, מנוחותיו וכל דבריו, מביאים לזו התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו דבר מפועל ההבל, רצוני לומר, פועל שלא יביא אל זאת התכלית, והמשל בו,...וכן מי שהתעוררה עליו מרה שחורה - יסירה בשמיעת הנגונים, במיני זמר, בטיול הגנות, בבנינים הנאים, '''חברת הצורות היפות''' וכיוצא בהם ממה שירחיב הנפש ויסיר חולי המרה השחורה ממנו. והכונה בכל זה שיבריא גופו ותכלית הכונה בבריאות גופו לקנות חכמה, ...וכן בדרכי האדם כולם אין צריך שידבר (בהם) אלא במה שתבא לנפשו בו תועלת או ירחק היזק מנפשו או מגופו, או בחכמה או במעלה, או בשבח מעלה, או מעולה, או לגנות גנות, או מגונה, כי קללת בעלי החסרונות וזכרם לגנות אם תהיה הכונה בהם לחסרם אצל בני אדם, עד שיתרחקו מהם ולא יעשו כמעשיהם אז מחויב והוא מעלה. הלא תראה אמרו יתברך (ויקרא י"ח ג'), "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו", וספור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא מגנות בעלי החסרונות, וזכרם לגנאי ושבח הטובים והגדלתם, אין הכונה בהם רק מה שזכרתי לך, עד שימשכו בני אדם אחרי הדרכים הטובים האלה, ויתרחקו מדרכי הרעים ההם, וכשישים האדם כונתו אל זה הענין, יבטל מפעולותיו ויחסר ממאמרו הרבה מאד, '''כי מי שיכון אל זה הענין לא יתעורר לפתח הכותל בזהב או לעשות רקום זהב בבגדיו הנאים (האלהים), אם לא יכוין בזה להרחיב נפשו כדי שתבריא וירחיק ממנה חליה, עד שתהיה בהירה וזכה לקבל החכמות,''' והוא אמרם, זכרונם לברכה (שבת כ"ה), "דירה נאה ואשה נאה ומטה מוצעת לתלמידי חכמים", '''כי הנפש תלאה ותעכור המחשבה בהתמדת עיון הדברים הכעורים, כמו שילאה הגוף בעשותו המלאכות הכבדות עד שינוח וינפש, ואז ישוב למזגו השוה - כן צריכה הנפש גם כן להתעסק במנוחת החושים בעיון לפתוחים ולענינים הנאים, עד שתסור ממנה הליאות,''' כמו שאמרו, "כי הוי חלשי רבנן מגרסיהו הוו אמרי מילתא דבדיחותא", ויחשוב שעל זה הצד לא יהיו אלה רעות, ולא מעשה הבל, רצוני לומר, '''עשית הפתוחים והציורים בבנינים, בכלים ובבגדים''', ודע שזאת המדרגה היא מדרגה עליונה מאד וחמודה, לא ישיגוה אלא מעט מזער ואחר הרגל גדול".</ref> | * הרמב"ם, ב[[שמונה פרקים]], מבאר שיש לאדם להשתמש בכל כוחות נפשו לתכלית אחת, והיא השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותו. בדוגמאות לך, כותב הרמב"ם שמי שהתעוררה אצלו [[מרה שחורה]] ראוי להשתמש באמצעים שונים להסיר המרה השחורה. ביניהם, מיני זמר, טיול בגנות, בבנינים נאים, בחברת צורות יפות [- נראה שהכוונה לשהות במקומות בהם יש יצירות אומנות] וכיו"ב ממה שירחיב הנפש ויסיר המרה השחורה. הרמב"ם אומר שאם זה נעשה כדי לאפשר את מצב הנפשי הרגיל, הדרוש לקניית חכמה, הדבר ראוי. בהמשך דבריו כותב הרמב"ם שמי שמכוון את חייו לקניית השגת ה' יתברך כפי כוחו, לא יתעורר ליצור 'פיתוחי זהב בכותלו' או 'לעשות ריקום זהב בבגדיו הנאים', אלא אם כן הוא מכוון בזה להרחיב נפשו כדי שתתתחזק ותהיה זכה ובהירה לקבל החכמות. <ref>הקדמות הרמב"ם - שמנה פרקים להרמב"ם - פרק ה: בהשתמש האדם בכחות הנפש לצד תכלית אחת, צריך לאדם שישעבד כחות נפשו כולם לפי הדעת, כפי מה שהקדמנו בפרק שלפני זה, וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותו, וישים פעולותיו כולן, תנועותיו, מנוחותיו וכל דבריו, מביאים לזו התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו דבר מפועל ההבל, רצוני לומר, פועל שלא יביא אל זאת התכלית, והמשל בו,...וכן מי שהתעוררה עליו מרה שחורה - יסירה בשמיעת הנגונים, במיני זמר, בטיול הגנות, בבנינים הנאים, '''חברת הצורות היפות''' וכיוצא בהם ממה שירחיב הנפש ויסיר חולי המרה השחורה ממנו. והכונה בכל זה שיבריא גופו ותכלית הכונה בבריאות גופו לקנות חכמה, ...וכן בדרכי האדם כולם אין צריך שידבר (בהם) אלא במה שתבא לנפשו בו תועלת או ירחק היזק מנפשו או מגופו, או בחכמה או במעלה, או בשבח מעלה, או מעולה, או לגנות גנות, או מגונה, כי קללת בעלי החסרונות וזכרם לגנות אם תהיה הכונה בהם לחסרם אצל בני אדם, עד שיתרחקו מהם ולא יעשו כמעשיהם אז מחויב והוא מעלה. הלא תראה אמרו יתברך (ויקרא י"ח ג'), "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו", וספור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא מגנות בעלי החסרונות, וזכרם לגנאי ושבח הטובים והגדלתם, אין הכונה בהם רק מה שזכרתי לך, עד שימשכו בני אדם אחרי הדרכים הטובים האלה, ויתרחקו מדרכי הרעים ההם, וכשישים האדם כונתו אל זה הענין, יבטל מפעולותיו ויחסר ממאמרו הרבה מאד, '''כי מי שיכון אל זה הענין לא יתעורר לפתח הכותל בזהב או לעשות רקום זהב בבגדיו הנאים (האלהים), אם לא יכוין בזה להרחיב נפשו כדי שתבריא וירחיק ממנה חליה, עד שתהיה בהירה וזכה לקבל החכמות,''' והוא אמרם, זכרונם לברכה (שבת כ"ה), "דירה נאה ואשה נאה ומטה מוצעת לתלמידי חכמים", '''כי הנפש תלאה ותעכור המחשבה בהתמדת עיון הדברים הכעורים, כמו שילאה הגוף בעשותו המלאכות הכבדות עד שינוח וינפש, ואז ישוב למזגו השוה - כן צריכה הנפש גם כן להתעסק במנוחת החושים בעיון לפתוחים ולענינים הנאים, עד שתסור ממנה הליאות,''' כמו שאמרו, "כי הוי חלשי רבנן מגרסיהו הוו אמרי מילתא דבדיחותא", ויחשוב שעל זה הצד לא יהיו אלה רעות, ולא מעשה הבל, רצוני לומר, '''עשית הפתוחים והציורים בבנינים, בכלים ובבגדים''', ודע שזאת המדרגה היא מדרגה עליונה מאד וחמודה, לא ישיגוה אלא מעט מזער ואחר הרגל גדול".</ref> | ||
* יתכן שיש לגזור יחס נכון לאומנות על פי הרמב"ם בפירוש המשנה בנוגע לחמשת חלקי הדיבור. הרמב"ם ב{{מקור|פרשנות-משנה:פיהמ"ש לרמב"ם אבות א יז$פיהמ"ש לרמב"ם אבות א, יז}}, קובע שיש לדון שירה וניגון לפי תכנם ולא לפי השפה שבה הם מבוצעים על על פי זהות המבצע. הוא מבחין בחמישה סוגים של תוכן: "ואני אומר, כי הדיבור יתחלק לפי חיוב תורתנו לחמשה חלקים: מצווה, ואסור, ומאוס, ואהוב, ומותר".כך למשל כותב הרמב"ם שם, שזמר ערבי ששר בערבית שירים בשבח מידת הנדיבות, מותר להאזין לו. לעומת זאת, זמר יהודי ששר בעברית שירים מגונים, אסור להאזין לו ואף יש בזה פגיעה בקדושת לשון הקודש (כלומר הוא גרוע ממי ששר אותם שירים בלשון אחרת). נראה שניתן להחיל עיקרון זה יצירת מעשי אומנות. על פי עיקרון זה יש להבחין בחמישה סוגים של תוכן: תוכן שהוא מצווה לעומת תוכן שהוא עבירה, תוכן שהוא משובח לעומת תוכן מגונה, ותוכן שהוא צורך. אמנות שבאה ללמד דברי תורה היא מצווה. אמנות שבאה להעיר בנפש עניני עבירה, ומשתמשת בניבול פה ודברי נבלה, היא עבירה. אמנות שבאה לשבח מידות ומעלות נפשיות, כנדיבות, אומץ לב, וכיו"ב היא משובחת, ואמנות שבאה להעיר בנפש מידות שפלות, כהתעוררות לתאוות האכילה וכיו"ב, היא מגונה. אמנות שבאה לצורך, כגון שימוש באמנות לצורך פירסום, תהיה לפי העיקרון שקבע הרמב"ם, בגדר ה"צורך" שאינו לא מגונה ולא משובח. | * יתכן שיש לגזור יחס נכון לאומנות על פי הרמב"ם בפירוש המשנה בנוגע לחמשת חלקי הדיבור. הרמב"ם ב{{מקור|פרשנות-משנה:פיהמ"ש לרמב"ם אבות א יז$פיהמ"ש לרמב"ם אבות א, יז}}, קובע שיש לדון שירה וניגון לפי תכנם ולא לפי השפה שבה הם מבוצעים על על פי זהות המבצע. הוא מבחין בחמישה סוגים של תוכן: "ואני אומר, כי הדיבור יתחלק לפי חיוב תורתנו לחמשה חלקים: מצווה, ואסור, ומאוס, ואהוב, ומותר".כך למשל כותב הרמב"ם שם, שזמר ערבי ששר בערבית שירים בשבח מידת הנדיבות, מותר להאזין לו. לעומת זאת, זמר יהודי ששר בעברית שירים מגונים, אסור להאזין לו ואף יש בזה פגיעה בקדושת לשון הקודש (כלומר הוא גרוע ממי ששר אותם שירים בלשון אחרת). נראה שניתן להחיל עיקרון זה יצירת מעשי אומנות. על פי עיקרון זה יש להבחין בחמישה סוגים של תוכן: תוכן שהוא מצווה לעומת תוכן שהוא עבירה, תוכן שהוא משובח לעומת תוכן מגונה, ותוכן שהוא צורך. אמנות שבאה ללמד דברי תורה היא מצווה. אמנות שבאה להעיר בנפש עניני עבירה, ומשתמשת בניבול פה ודברי נבלה, היא עבירה. אמנות שבאה לשבח מידות ומעלות נפשיות, כנדיבות, אומץ לב, וכיו"ב היא משובחת, ואמנות שבאה להעיר בנפש מידות שפלות, כהתעוררות לתאוות האכילה וכיו"ב, היא מגונה. אמנות שבאה לצורך, כגון שימוש באמנות לצורך פירסום, תהיה לפי העיקרון שקבע הרמב"ם, בגדר ה"צורך" שאינו לא מגונה ולא משובח. | ||
* "אמר רבי חייא בר אבא היינו טעמא דכתיב יפת אלהים ליפת יפיותו של יפת יהא באהלי שם" {{תלמוד בבלי|מגילה דף ט, ב}}. בגמרא זו מדובר על השפה היוונית, ולא על האמנות היוונית, אך יש שרצו {{דרוש מקור}} לראות בגמרא זו מקור להערכה של אמנות - כמייפה את "אהלי שם". | |||
* [[רבי שמשון רפאל הירש]] זצ"ל, כותב שיפיותו של יפת [=אמנות], מושכת את האדם מתוך העולם החוצה כדי לעדן את נפשו. לעומת זאת, בישראל, השאיפה היא לעדן את נפשו של האדם בתוך החיים הפרוזאיים. על פי דבריו, פירוש הגמרא יפיותו של יפת באהלי שם, פירושה שיש להכניס את היופי"אל תוך האוהל" - לבקש השראת שכינה בחיים ה'רגילים'.<ref>יעקב הגשים בחייו את אשר נח ראה בחזונו עת החלו מחדש תולדות האדם: אם תרבות יפת רוכשת את האדם ליופי וכך מעדנת את נפשו, הרי ייעודו של שם הוא "לנטוע אהלים בהם תשרה השכינה" חכמי ישראל ביטאו רעיון שהשקפת עולם שלמה מקופלת בו "עיקר שכינה בתחתונים" בראשית רבה יט יג. או "ואותן המגביהים ראשם ועיניהם למעלה כמביטים על המלאכים מלעיגין אותן וקורין אותן רישא דחזרי" ס' חסידים סוף ס" יח. או "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה (ונמצא שההסתכלות בחיי האדם ותפארת הליכותיהם עם ה' איננה מאפילה לו על הכל) הרי זה מתחייב בנפשו". אבות ג ט. מאמרים אלה והדומים להם מורשה הם לנו מרוח יעקב. בהשפעת תרבות יפת בורח האדם מהחיים הרגילים והפרוזאיים ונמלט אל חיק הטבע ויפי "שירתו". יורשי יעקב מוצאים את ה' ושכינתו בראש וראשונה בבית. הרי כאן הניגוד בין רוח היהדות ותרבות נכריה - פירוש רב הירש, תחילת פרשת ויצא.</ref> | |||
==אמנות מותרת ואמנות אסורה== | ==אמנות מותרת ואמנות אסורה== | ||