מילון הראי"ה:חטא הארץ (כינוי) (שאין טעם העץ ופריו שווים)

שאין טעם העץ ופריו שווים ^[1]- היה ראוי שתצא הבריאה בשפע יותר גדול להשביע את הבריות, אלא שהאדם העלול לחטא אינו יכול לקבל רוב טובה, והחטא מוכן בטבע חומרו שהוא מהארץ. ע"כ נתגלה בזה שאין טעם העץ כטעם הפרי, וממילא אין הפרי בא לשלימות טעמו, כי הוא מפיג הרבה בעבור הלח מעומק הארץ עד הפרי דרך העץ, מה שא"כ אם היה גם טעם העץ כטעם הפרי, הי' מתחזק טעם הפרי והי' מוסיף הנאה לבני אדם. ובאשר בכלל פרי העץ המה מכלל המותרות שאפשר לאדם להתקיים מבלעדם, אמנם כשהאדם עולה במעלות השלימות כל המותרות המרחיבות את דעתו נאות לו מאד, אבל כשסר מדרך הישר לבקש רק ההנאה החומרית, ראוי לקמץ המותרות עבורו. וזהו חטא הארץ, שבכח הי' מוכן החטא לצאת, ע"כ נקמץ המותרות [ע"א ב ו יד]. לולא שהאדם בבחירתו איננו יכול לקבל רב טובה היתה הבריאה יותר מבורכת, והיה טעם העץ דומה לפריו, שזה הוא אב לכל יתר הכחות, שהיו יותר מבורכים, אבל מתוך שהאדם עתיד הוא לצאת מגדר היושר ברוב טובה ע"כ זה היה המעצור המוסרי, שלא תשתכלל הארץ כראוי. <וזהו פתרון לכל המגרעות התכוניות הנמצאות בבריאה, שמבקרי היצירה עמלים בהם, ורק לכשישכילו את התאחדות כח המוסר עם יתר כחות המציאות יבינו תוכן הדברים^[2]וזה נקרא חטא הארץ, שפירשו יותר במדרש כמקלל שדי אם רשע [אג' א צא]. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראויים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגובה והנועם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ, התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגדול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם. זהו חטא הארץ, שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו. ארחות החיים המעשיים הגורמים לחוֹץ בעד הנועם של האור האידיאלי, הנתמך בדרכו על ידי אמצעים הגונים, המחזיקים אותו ומוציאים אותו מן הכח אל הפעל [עפ"י א"ש ו ז]. היצירה יצאה בגשמיותה בצורה כזאת שיש בהשפעותיה דברים רבים מאד שישפיעו על עומק רצונו של אדם, שהוא עצמיות נקודת ישותו, את ההפך ממה שראוי לו להיות שואף אליו מצד רוממות מעלת אצילות נשמתו העליונה האלהית, השואפת להאחד בכל העולמי להשלמות של ההויה כמו שהיא בהתכנית האלהית העליונה [קובץ ו רפח]. נפילת התיאוריה העולמית ביסוד מציאותה [א' כו]. ירידת העולמים בכלל, מהתכונה האידיאלית האלהית, שירדו לשעה מתוך סגירתם בחוג הבריאה המוגבלה [עפ"י קובץ ה ג וההגדרה הקודמת]. הכחשת עצמיותה של הארץ, צמצום חילה, בהליכה אחרי מגמות ותכליתות. אי נתינת כל החיל הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו, בנשיאת עין לחוץ, לחשוב על דבר גורלות וקריירות [עפ"י א"ק ג קמ]. ע' במדור זה, טעם העץ כטעם הפרי. חטא הארץ, שאין טעם עצו ופריו שוים, הוא הגורם לכל השנויים של הדרגות, שיהיו באופן מנוגד זה מזה, ובעולם המוסרי והחברותי הוא היסוד לשינויי הדעות שבין האנשים שתפקיד חייהם הוא הרוחניות, המדע, האמונה, התורה והמוסר העליון, ובין האנשים שהממשלה וההנהגה הוא גורלם, הנדיבים הגבורים המלכים, וכל ההמון כולו [א"ק ג רצד].

הערות שוליים[עריכה]