מילתא דליתא בשליחות
|
|
מילתא דליתא בשליחות הוא כלל בהלכות תנאים הקובע כי ניתן לעשות תנאי רק על מעשים שניתן לבצעם על ידי שליח. לדוגמא, לא ניתן להתנות על חליצה מכיוון שלא ניתן לבצע חליצה על ידי שליח. מנגד, ניתן להתנות על קידושין (הרי את מקודשת לי בתנאי שאבוא עוד שלושים יום) מאחר וניתן לבצע קידושין על ידי שליח.
מקור[עריכה]
הגמרא כתובות עד. קובעת כי ניתן לעשות תנאי רק על מעשה שניתן גם לבצעו על ידי שליח. כלומר, ניתן לעשות תנאי על קידושין כי ניתן לקדש גם על ידי שליח, אך לא ניתן לעשות תנאי על חליצה משום שלא ניתן לחלוץ על ידי שליח:
|
מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן? מתנאי בני גד ובני ראובן: תנאה דאפשר לקיומיה על ידי שליח כי התם הוי תנאיה תנאה דלא אפשר לקיומיה על ידי שליח כי התם לא הוי תנאה |
|
| – כתובות עד א | ||
.
טעם[עריכה]
הגמרא לומדת את הכלל מתנאי בני גד ובני ראובן, שכשם שתנאי זה על חלוקת הארץ היה ניתן להתבצע גם על ידי שליח (כפי שבפועל משה מינה את יהושע כשליחו לחלוקת הארץ) כך כל תנאי יכול להיות רק על דבר שניתן לבצעו על ידי שליח. אמנם, תוספות גיטין עה א מקשים כיצד ניתן ללמוד דבר זה מתנאי בני גד ובני ראובן, הרי ייתכן שרק במקרה היה מדובר בדבר שניתן לבצעו על ידי שליח וכיצד ניתן ללמוד ממנו לכל דיני השליחות? ומתרצים שכל התנאים שהוזכרו בתורה הם רק לגבי עניינים שניתן לבצעם על ידי שליח ומכאן למדים את הכלל.
תוספות בכתובות מסבירים כי יש גם טעם בלימוד זה שמעשה שניתן לבצעו על ידי שליח הינו מעשה שמוגדר כמעשה שיש לאדם שליטה עליו והוא "בידו". לדבריהם, הצורך שיהיה ניתן לבצע את המעשה שעליו התנאי על ידי שליח מעיד על כך שהמעשה בשליטתו של המתנה ומלמד כי ביכולתו להתנות עליו.
הוכחה שהאדם הוא הפועל[עריכה]
האחרונים [1] הרחיבו את פירוש התוספות והסבירו כי כאשר מדובר במעשה שניתן לבצעו על ידי שליח- מוכח שהאדם הוא שמבצע את החלות במעשה ואין החלות נוצרת מעצמה. הם הסבירו כי יש שתי דרכים בהן נוצרת חלות חדשה- מכוח האדם או מכוח המעשה. ישנם מעשים כמו קידושין או גירושין שהחלות שלהם נוצרת מכך שהאדם החליט כך, ומנגד, ישנם מעשים כגון שחיטה שהחלות נוצרת מעצם מעשה השחיטה וגם אם האדם ירצה להתנות ששחיטתו לא תתקיים- אין הוא יכול לבטל את מעשה השחיטה.
באותו האופן, מעשים שהאדם יכול לבצעם על ידי שליח הינם מעשים שהחלות שלהם היא מכוח האדם ולכן רק במעשים כאלו האדם גם מסוגל להתנות על התנאי שהוא עתיד להחיל. מנגד, מעשים שלא חלים מכוח האדם אלא באופן אוטומטי מהמעשה שעשה, כגון שחיטה או חליצה, אין האדם יכול להתנות עליהם.
המעשה הוא העיקר[עריכה]
האור שמח (אור שמח אישות י-ב סוף ד"ה אולם בזה) הסביר באופן שונה מעט ופירש כי במעשים שלא ניתן לבצעם על ידי שליח מוכח כי העיקר איננו בתוצאה אלא בעצם הפעולה. לשיטתו, העובדה שלא ניתן לבצע את המעשה על ידי שליח מוכיחה כי מי שמחיל את המעשה איננו האדם כי אם הפעולות שהוא עושה גורמות לכך שלאחר מכן תיווצר החלות באופן עקיף. ממילא, מכיוון שהעיקר במעשה הפעולה, ודיבור לא יכול לבטל מעשה- גם כאן התנאי (דיבור) של האדם לא יכול לבטל את המעשה.
תנאי במצוות[עריכה]
לפי הכלל שלא ניתן לעשות תנאי בדבר שלא ניתן לבצעו בשליחות, גם במצוות שלא ניתן לקיימן על ידי שליח לא היה אמור להועיל תנאי. מנגד, מצינו מצוות בהן למרות שאין אפשרות למנות שליח עדיין ניתן לעשות בהן תנאים. לדוגמא, רבי עקיבא איגר [2] כתב שמי שקם מאוחר ולא יודע האם יספיק להגיד קריאת שמע בזמנה בציבור, יכול להגיד קריאת שמע בביתו ולעשות על כך תנאי, וכן השולחן ערוך אורח חיים לד ב פסק כי ניתן להניח תפילין של רבינו תם על תנאי ולכוון כי המניח רוצה לצאת בתפילין שהם להלכה ואילו התפילין האחרות יהיו רצועות בעלמא.
הרמב"ן (בבא בתרא קכו,ב) מסביר כי הכלל שלא ניתן לעשות תנאי אלא בדבר שיש בו שליחות נאמר רק על מצוות שבין אדם לחברו ולא במצוות שבין אדם למקום. הרב אליעזר ולדנברג [3] הסביר את דברי הרמב"ן בכך שכאשר האדם מתנה תנאי עם אדם אחר יש צורך שהוא יגמור בדעתו ויהיה בטוח שהוא אכן מבין את התנאי לאשורו ולכן נקבעו "משפטי התנאים" שהם הכללים הנצרכים לכל תנאי.
אמנם, כאשר האדם עושה תנאי עם עצמו, אין צורך בהגבלות על התנאי מכיוון שהאדם החליט מדעתו לעשות את התנאי והוא רוצה לקיימו ולכן אין פגם לבצע תנאי על מצוות שבין אדם למקום בהן התנאי שייך רק לאדם.
באופן אחר ניתן להסביר לפי שיטת האחרונים שהובאה לעיל כי הסיבה שאי אפשר לעשות תנאי בדבר שאין בו שליחות היא משום שבמקרים אלו האדם איננו מוגדר כמי שעושה את המעשה ומחיל את החלות. על פי הסבר זה, ניתן לומר כי מכיוון שבמעשה המצווה לא נעשית חלות חדשה, אלא רק מעשה שבין אדם למקום, בו האדם קורא קריאת שמע, אין פגם בתנאי גם במצווה שאין בה דין שליחות.