מיקרופדיה תלמודית:אבדה

הגדרה^[1] - דבר הנאבד מבעליו שלא מדעתם והמוצאו חייב להשיבו, או דבר שבעליו הניחו במקום שעלול להיאבד להם.

שתי אבדות הן: אבדה מדעת ושלא מדעת.

• אבדה מדעת היא אבדה שהונחה מלכתחילה במקום שבעליה ידע שהיא עלולה להיאבד שם;

• אבדה שלא מדעת היא אבדה שנאבדה מהאדם ללא ידיעה מקדימה.

סיכום תמציתי

גדרי אבדה מדעת

שלשה סוגים באבדה מדעת:

• כשברור, שבמצב זה שהבעלים הניחוהו יאבד הדבר;

• כשהדבר נמצא במצב בלתי משתמר כלל, אבל בכל זאת יתכן שלא יאבד;

• כשנמצא במצב המשתמר קצת, אבל לא בצורה מספקת.

כשברור שתיאבד

בטעם הדבר שמותר למוצא אבדה כזו לקחתה לעצמו - יש אומרים שאבדה מדעת כזו היא הפקר, ואף על פי שלא הוציא בפיו שהוא מפקירם, הרי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ו"אנן סהדי" (ראה בערכו) שהפקירם (ב"ח חושן משפט רעג; ש"ך שם רסא סק"ג).

ויש אומרים שאין הטעם משום הפקר, אלא שבודאי התייאש מהם, והיאוש מועיל כאן, כיון שהיא אבדה (נתיבות המשפט שם).

דוגמאות למצב אבדה כזו:

• המניח חבית יין פתוחה בחוץ, ששקצים ורמשים ונחשים ישתו הימנה, הרי זו אבדה מדעת, ומותר למוצאה לקחתה לעצמו (בבא מציעא כג ב).

• המשליך חפץ שאין בו סימן לרשות הרבים, שבודאי לא יחזור לבעליו, שהמוצאו לא יכריז עליו כיון שאין בו סימן, כל המוצאו זכה (מחנה אפרים זכיה מהפקר ו).

• הזורק כלי מראש הגג, אף על פי שהדבר ברור שאם לא יצילוהו ישבר - יש סוברים שאינו הפקר, אפילו אם הזורק בעצמו הוא בעל הכלי (רש"י בבא קמא כו ב ד"ה זרק); ויש חולקים וסוברים שגם זוהי אבדה מדעת והוא הפקר (רא"ש שם)^[2].

הזורק כלי לאיבוד מחמת צערו, מצוה על אחרים להצילו, שאין לך השבת אבדה גדולה מזו (סנהדרין מח א, ורש"י שם ד"ה מצוה)^[3].

הזורק מחמת כעסו ומשבר כלים בחמתו, אין אחר רשאי לקחתם, לפי שלא הפקירם, אלא רצה לשכך כעסו (מחנה אפרים שם).

במקום שאינו משתמר

המשליך כיסו לרשות הרבים, ויש לו סימן, שאפשר שהמוצא יחזירנו לו - אין המוצא זקוק לטפל בו ולהחזירו, אבל אסור לרואה ליטול הדבר לעצמו, שאף על פי שאינו חושש לפקח על נכסיו, לא נאמר בשביל זה שהפקירם וגם לא נתייאש (רמב"ם גזלה ואבדה יא יא, וכסף משנה שם; טוש"ע שם רסא ד; מחנה אפרים שם; נתיבות המשפט שם), כיון שאין ברור שילך לאיבוד, שהרי יש בו סימן, ושמא ימצא אותה מי שלא ראה שהיא אבדה מדעת, ויכריז (נתיבות המשפט שם). ויש חולקים וסוברים שהדבר הפקר, ומותר לקחתו לעצמו (טור שם רסא; רמ"א שם ד בשמו).

אף המטמין כלי באשפה שדרכה לפנות מזמן לזמן, אבדה מדעת היא (בבא מציעא כה ב). ונחלקו אחרונים: יש אומרים, שאף כאן הדבר תלוי במחלוקת הראשונים אם מותר ליטלו, או רק שאינו חייב בהשבתו (סמ"ע רס ס"ק נד); ויש אומרים, שבזה הכל מודים שהמוצא זוכה לעצמו, שהדבר ברור שאיבדה והפקירה (ש"ך שם ס"ק לג, ורסא סק"ג).

כשמשתמר קצת

מסר חפץ לקטן, הרי זו אבדה מדעת (בבא בתרא פז ב). אבל כיון שאף הקטן משמר קצת, אפילו לסוברים שכל אבדה מדעת היא הפקר, במקרה זה אינו כהפקר, אלא שאינו חייב לטפל בה ולשמרה, לפי שהבעלים עצמם לא הקפידו לשמרה (ט"ז חו"מ רסא ד ד"ה דהוי הפקר).

יאוש באבדה מדעת

כל אבדה מדעת, אפילו אלו שאינן הפקר, אם אחר כך התייאשו הבעלים מהן, הרי הן של מוצאם לדברי הכל, ואפילו אם הגביה המוצא קודם שהתייאשו. ואף על פי שבכל אבדה, כל שבאה ליד המוצא לפני יאוש, שוב אין היאוש מועיל לה, באבדה מדעת שאין בה חיוב השבה ולא נעשה עליה שומר, היאוש מועיל (מחנה אפרים זכיה מהפקר ו; קצות החושן רסא א).

גדרי אבדה שלא מדעת

סימנים

כל אבדה שיש בה סימנים חייב להכריז, וכל שאין בה סימנים היא של מוצאה, שנאמר: וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וגו', אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ (דברים כב ג), אף השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאה, להקיש אליה לומר לך מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנים ויש לה תובעים, אף כל דבר שיש בו סימנים ויש לו תובעים חייב להכריז (בבא מציעא כז א).

דין זה כפוף לתנאים אחדים:

• דוקא כשהבעלים ידעו שאבד מהם, שאז האבדה היא בחזקת שהתייאשו הבעלים ממנה, שהרי אינם יכולים לתת סימן שיחזירוה להם; אבל אם לא ידעו הבעלים שנפל מהם, אף על פי שאם ייוודע להם יתייאשו, אין זה יאוש עד שייוודע להם (מסקנת הגמ' בבא מציעא כא ב; רמב"ם גזלה ואבדה יד ה).

• אם שמעו שהתייאשו הבעלים, אפילו בדבר שיש בו סימן, הרי זה שלו (בבא מציעא כג א; רמב"ם שם ג; טוש"ע שם רסב ה).

• המוצא דבר שניכר שיש זמן רב שנאבד, אף על פי שיש בו סימן, הרי זה של מוצאו, שכבר התייאשו הבעלים ממנו (טוש"ע שם, על פי בבא מציעא כג ב).

• מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן - חייב להכריז, ואם בא בעל הסימן ונטל את שלו ואמר שזה בלבד נפל ממנו, זכה המוצא בדבר שאין בו סימן (בבא מציעא כה א; רמב"ם שם יא).

שווי האבדה

כל אבדה שאינה שוה פרוטה בשעת אבדה, או בשעת מציאה, אינו חייב לטפל בה ולא להחזירה, שנאמר 'אֲשֶׁר תֹּאבַד' (דברים כב ג), פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה (בבא מציעא כז א; רמב"ם גזלה ואבדה יד יא-יב; טוש"ע חו"מ רסב א).

מקום האבדה

מצא האבדה במקום שרוב העוברים שם יהודים, הרי זה חייב להכריז, אפילו אם העיר היא רובה נכרים (בבא מציעא כד ב; רמב"ם גזלה ואבדה יא ז; טוש"ע שם רנט ג,ח).

מצא במקום שרוב העוברים שם הם נכרים, אינו חייב להכריז, אפילו אם העיר היא רובה יהודים (טוש"ע שם ג), וכן מקום ששומרים שם הנכרים בקביעות, אף על פי שהנכנסים ויוצאים שם הם יהודים, ואפילו יודע ודאי שמיהודי נפל ויש בה סימנים, כל שיש לתלות שידע מיד בנפילתה והתייאש ממנה שחושב שנכרי מצאה (נימוקי יוסף שם; רמ"א שם ח).

מצא במקום שהרבים מצויים שם, אם העיר רובה נכרים אינו חייב להכריז (רב אסי שם כד ב; רי"ף שם; רמב"ם גזלה ואבדה ח יא; רא"ש שם ב ז; שו"ע חו"מ רנט ד)^[4].

קנה ספרים מנכרים שגזלו מישראל, חייב להכריז, אפילו בעיר שרובה נכרים, לפי שהבעלים אינו מתייאש מהם (הגהות מרדכי בבא מציעא תכז; רמ"א שם ג), שהרי אינם מוכרים אותם אלא לישראל (הגהות מרדכי שם; רמ"א שם רלו ח).

אופן הנחתה

כל המוצא אבדה, בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה - כגון שמצא חמור או פרה רועים בדרך ביום, או שמצא כלי מכוסה באשפה, או טלית או קרדום בצד הגדר (ספרי תצא רכב; בבא מציעא ל ב; רמב"ם גזלה ואבדה ב ה) - אסור ליגע בה, שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו, ואפילו היה ספק לא יטול (בבא מציעא כה ב; רמב"ם שם טו א; שו"ע חו"מ רס ט).

אם עבר ונטל - לא יחזיר לשם, ואפילו היה ספק (בבא מציעא, רמב"ם ושו"ע שם), מפני שנתחייב כבר בהשבתה מספק (תוס' שם ד"ה ואם). בדין זה נחלקו ראשונים:

• יש אומרים דוקא אם הוליכה לביתו - אסור להחזירה לשם, שמא בא בעל האבדה בינתיים ולא מצאה ושוב לא יבוא לשם, אבל אם לא זז משם, יכול להניחה שם אפילו נטלה (תוס' שם, בשם י"מ; מגיד משנה שם, בשם רמב"ן ורשב"א). במה דברים אמורים בדבר שיש בו סימן, אבל דבר שאין בו סימן - זכה בו ואינו חייב להחזירו (רמב"ם שם).

• יש אומרים, שחייב להניח בידו עד שיבוא אליהו (ראב"ד בהשגות שם; רש"י שם לז ב ד"ה ואם), שהרי שמא דרך הינוח הוא ובאיסור בא לידו, ושוב לא מועיל אפילו אם התייאשו הבעלים אחר כך כשנודע להם שאין הדבר על מקומו (מגיד משנה שם, בשם הרמב"ן, הרשב"א ורבינו יהונתן).

• ויש מחלקים בדבר - שאם היא במקום המשתמר, דוקא אם הוליכה לביתו לא יחזיר, אלא יכריז אם יש בה סימן, ויניח עד שיבוא אליהו אם אין בה סימן, אבל אם לא הוליכה לביתו, יניחנה על מקומה; ואם היא במקום שאינו משתמר כלל, אפילו ודאי הונחה ואין בה סימן, הרי זו של מוצאה, שאנו אומרים שמתחילה הניחו שם הבעלים להקל ממשאם ואחר כך שכחום שם, והתייאשו כיון שאין בה סימן, ואם יש בה סימן נוטל ומכריז; ואם היתה במקום שמשתמר קצת ויש בה סימן - נוטל ומכריז, ואם אין בה סימן - אפילו נטלה בידו ולא הוליכה לביתו לא יחזיר, שהרי אין המקום משתמר, ויהא מונח עד שיבוא אליהו (רמ"א שם, על פי הטור והמגיד משנה). ואפילו במקום שאינו משתמר ואין בה סימן, אינה של מוצאה אלא אם כן יש לתלות שידעו בעליה והתייאשו לפני שמצא זה, אבל אם עדיין לא התייאשו הבעלים, הרי באיסור באה האבדה לידו (ש"ך שם ס"ק לא).

אבדה האבודה מכל אדם

המציל מן הארי ומן הדוב, וכן מזוטו של ים - מקום הנשטף בידי המים ובאים לשם חפצים ממקומות אחרים (ראה בערכו) - אף על פי שיש בה סימן, הרי זו של מוצאה (בבא מציעא כד א וכז א).

בטעמו של דין זה נחלקו הדעות:

• מפני שזה ודאי התייאש הימנה (ירושלמי בבא מציעא ב א; רמב"ם גזלה ואבדה יא י; רש"י בבא קמא סו א ד"ה מוצא אבדה), ואפילו לא ידעו הבעלים (תוס' בבא מציעא כב ב ד"ה איסורא).

• מפני שאפילו עומד וצווח, הרי זה כמי שצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים (רא"ש שם; שו"ע חו"מ רנט ז).

• מפני שאפילו עומד וצווח, בטלה דעתו אצל כל אדם (נימוקי יוסף שם; סמ"ע שם ס"ק טז; שו"ע הרב חו"מ הל' מציאה ופקדון יט).

מאידך, דבר שהבעלים יכולים להציל והם רודפים אחר האבדה, או שאינם שם, ואילו היו שם אפשר שהיו מצילים, לא זכה בהם המוצא (טור ורמ"א שם). וכן דבר האבוד בשלוליתו של נהר, אם היו מכשולות בנהר, שאפשר שיתעכב שם, אם יש בו סימן, לא זכה (שו"ע שם, על פי בבא מציעא כד ב).

לפנים משורת הדין

האבדות שאמרנו שמן הדין הן שלו, כל הרוצה לילך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין, מחזיר את האבדה לישראל, כשיתן סימניה (בבא מציעא שם; רמב"ם שם; רא"ש שם; שו"ע שם ו), כיון שאינו חסר כלום (תוס' שם ד"ה לפנים); ויש אומרים שאם המוצא עשיר כופים אותו להחזיר, אבל אם המוצא עני ובעל האבדה עשיר, אינו צריך לעשות לפנים משורת הדין (מרדכי שם רנז, בשם ראבי"ה וראב"ן; רמ"א חו"מ רנט ה, וש"ך שם סק"ג).

חיוב מצות השבת אבדה

הרואה אבדת ישראל חייב לטפל בה ולהשיבה לבעליה (טוש"ע חו"מ רנט א), בין שבעל האבדה קרוב או רחוק, ובין שאינו מכירו, שנאמר (דברים כב ב): וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ, וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ (מכילתא משפטים פרשה כ).

אין חילוק בחיוב זה בין אם מוצא דבר שיש בו רוח חיים, לבין דבר שאין בו רוח חיים (בבא קמא נד ב), שנאמר (שם ג): וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ (גמ' שם), ואף אבדת קרקע נתרבתה מכלל אבדת אחיך (בבא מציעא לא א; רמב"ם גזלה ואבדה יא כ).

מצות עשה ומצות לא תעשה

המקיים מצוה זו מקיים מצות עשה להשיב אבדה לישראל, ומצות לא תעשה שלא להתעלם מאבדה זו.

יש שלמדו את מצות העשה מהכתוב (דברים כב א): לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ (כן משמע בבבא מציעא כו א; רש"י שם לב א ד"ה הוה אמינא, ור"ח ורי"ף ושאר ראשונים שם; רמב"ם גזלה ואבדה יא א)^[5].

ויש שלמדו זאת מהכתוב (שמות כג ד): כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה, הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ (ספרי תצא רכב; מכילתא דרשב"י ומדרש הגדול שם).

חיוב מצות הלא תעשה הוא כפול, מסופו של הכתוב (דברים שם ג): וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ וגו' לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם, ומראשיתו: לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם (ספרי שם רכב, רכד; רמב"ם שם א-ב, ובספר המצוות לא תעשה רסט), שהסיום וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הרי זה כאומר אם תראה לא תתעלם (סמ"ג לאוין קנט).

יש מהראשונים שמנו שני הלאוין למצוה אחת (ספר המצוות שם; סמ"ג לאוין קנט; החינוך תקלט), לפי שלאוין הרבה האמורים על ענין אחד אינם נמנים אלא כאחד (ספר המצוות שורש ט); ויש שמנו אותם כשני לאוין (הלכות גדולות במנין המצוות; יראים השלם רז,רט), ויש מי שכתב בדעתם שהלאו של לֹא תִרְאֶה הוא על אבדת בעלי חיים, והלאו של לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם הוא על אבדת דברים שאינם בעלי חיים (ביאור הר"י פרלא לרב סעדיה גאון לא תעשה קכא).

אם מקיים המצוה בנטילה והבאה

יש מהראשונים שסוברים שנטילת האבדה והבאתה על מנת להשיבה לבעליה אף היא מגוף מצות השבת אבדה, אף על פי שאינה נגמרת עד שמשיב אותה ליד הבעלים (חידושי הר"ן בבא מציעא ל א; נימוקי יוסף שם בשמו); ויש סוברים שגוף המצוה היא ההשבה לבעלים בלבד, אבל הנטילה וההבאה קודם לכן, אף על פי שצריכים הם להשבה, אינם אלא כמכשירי מצוה (רמב"ן שם; נימוקי יוסף שם, בשם ה"ר יהוסף), וכמו שצריך למצות נטילת לולב לעקרו מן הדקל, ומכל מקום עיקר המצוה היא נטילת הלולב (נימוקי יוסף שם, בשם ה"ר יהוסף).

מצא שני דברים כאחת

מצא שני דברים כאחד והתעלם מהם, עובר על כל אחד בעשה ולא תעשה (מכילתא משפטים כ ומלבי"ם שם).

שיעור הראייה לענין החיוב

בשיעור הראייה של האבדה שיתחייב בהשבתה, אמרו: כִּי תִרְאֶה (שמות כג ה, בפריקה) - יכול אפילו מרחוק, תלמוד לומר: כִּי תִפְגַּע (שם ד, באבדה). אי כי תפגע, יכול פגיעה ממש, תלמוד לומר: כי תראה. ושיערו חכמים שראייה שיש בה פגיעה היא אחד משבע ומחצה במיל, וזה הוא ריס [ראה בערכו] (מכילתא משפטים שם; בבא מציעא לג א). ואף על פי ש'כִּי תִרְאֶה' נאמר בפריקה-וטעינה ו'כִּי תִפְגַּע' נאמר באבדה, למדים זה מזה (תוס' הרא"ש שם)^[6].

אימתי חל העשה

נחלקו ראשונים אם העשה של הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם ישנו גם ברואה והתעלם מהאבדה ולא הגביה אותה כלל, אלא הלך לו והניחה אבודה:

• יש סוברים שמלבד מה שעבר על הלאו, ביטל גם מצות עשה (רמב"ם גזלה ואבדה יא א; חידושי הר"ן בבא מציעא ל א; ט"ז חו"מ רנט א ד"ה הרואה אבידת, בדעת הטוש"ע).

• ויש סוברים שעובר על מצות העשה רק כשבאה לידו ולקחה ולא השיבה, אבל כשלא הגביה אותה והניחה אבודה, אינו עובר אלא על הלאו (כן משמע מרש"י בבא מציעא כו ב ד"ה עובר; רמב"ן ורשב"א שם ל א; סמ"ע רנט א, בדעת הטוש"ע). ויש שנתנו טעם לדבר לפי ש'הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם' מוסב על 'וּמְצָאתָהּ' האמור שם, ומצאתה משמעו שכבר בא לידו (תוס' הרא"ש בבא מציעא כו ב).

לקח את האבדה ולא השיבה

מלבד ביטול העשה והעבירה על הלאו של לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם, עובר הלוקח גם על לאו של לֹא תִגְזֹל (ויקרא יט יג. רמב"ם שם ב; טוש"ע חו"מ רנט א), שכל הרואה שנפלה סלע מחברו על הארץ ולא ידע בה, ונטל הסלע על מנת לגזלה ועדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה, הרי זה עובר בכולן (בבא מציעא כו ב; רמב"ם שם יד ו).

ברכה

אין מברכים על מצות השבת אבדה, ומספר טעמים נאמרו בזה:

• מפני שאין מברכים על מצוה שיש בה גם לאו (תמים דעים סי' קעט, בשם יש מפרשים).

• מפני שאין מברכים על מצוות שכליות, שאף אילו לא נצטוינו השכל גוזר עליהן לעשותן (כד הקמח לרבנו בחיי אות ציצית).

• מפני שאין מברכים על מצוות שגם הגויים נוהגים בהם, שהרי לא שייך לומר "אשר קדשנו במצותיו", שאין אנו מובדלים במצוה זאת מהם (הרוקח בספר הרוקח שסו ובמובאה בבית תלמוד ג עמ' 147; בנימין זאב קסט).

• מפני שאין מברכים על מצוות שבין אדם לחברו (כסף משנה ברכות יא ב, בדעת הרמב"ם).

• מפני שאין מברכים על מצוות שחיובם תמידי, אלא על מצוות שיש להם עיתים מסוימים כגון ציצית, שאין זמנה אלא ביום (אור זרוע, ברכת המוציא קמ).

בשבת

מצות השבת אבדה שייכת גם בשבת, אלא אם כן הוא דבר שאסור בטלטול (שו"ת הרשב"א ח"ד קד).

עיכוב התשובה

בין הדברים המעכבים את התשובה מנו ראשונים את המוצא אבדה ואינו מחזירה לבעליה (רי"ף יומא פה ב), היינו שאינו מכריז עליה עד שיחזירה, ולאחר זמן כשיעשה תשובה אינו יודע למי יחזיר (רמב"ם תשובה ד ג; חבור התשובה למאירי עמ' 76, 102).

השבת אבדה לגוי

אבדת גוי מותרת, שנאמר (דברים כב ג): לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ – לאחיך אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר לגוי (בבא קמא קיג ב)^[7].

המחזיר עובר עברה (סנהדרין עו ב), שמראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו כמצוה, שהרי אף לגוי עושה כן (רש"י שם ד"ה והמחזיר), או מפני שמחזיק יד רשעי עולם (רמב"ם גזלה ואבדה יא ג; טוש"ע חו"מ רסו א).

חיוב נשים

נשים חייבות במצות השבת אבדה, שהרי זוהי מצות עשה שאין הזמן גרמא (קדושין לד א)^[8].

השבת אבדה לעומת כיבוד אב ואם

ראה את האבדה, ואמר לו אביו אל תחזירנה - לא ישמע לו (בבא מציעא לב א; רמב"ם גזלה ואבדה יא יט; טוש"ע חו"מ רסו ה), שנאמר: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא יט ג), כולכם חייבים בכבודי (גמ' שם), שאף על פי שאמרתי לך ירא את אביך, אני אדון לשניכם (רש"י שם ד"ה אני ה').

ואף על פי שכיבוד אב אינו אלא עשה, והשבת אבדה יש בה עשה ולא תעשה (כמבואר לעיל), ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, מכל מקום הוצרכנו ללימוד של כולכם חייבים בכבודי, שאם לא כן היינו אומרים הואיל והוקש כבוד אב ואם לכבודו של מקום - יציית לאב ולא יחזיר האבדה, לכך למדים מכולכם חייבים בכבודי, שלא ישמע לו (גמ' שם, ורש"י שם ד"ה הוה אמינא וד"ה הוקש).

ויש שכתבו הטעם שלא ישמע לו, לפי שכשיקיים מצות עשה של כיבוד אב יבטל מצות עשה של השב תשיבם ויעבור על לאו של לא תוכל להתעלם (רמב"ם שם), והדברים אמורים כשאמר לו אביו עסוק בכבודי להביא לי גוזלות וכיוצא, ולא כיוון דוקא לעבור על דברי תורה, שאם אמר לו אל תחזירנה כדי לעבור על דברי תורה, ודאי שלא ישמע לו, שהרי הוא רשע ואינו עושה מעשה עמך (מגיד משנה ומשנה למלך שם)^[9].

היה עסוק במצות כיבוד אב באיזה דבר מקודם, ואירעה לו השבת אבדה, הרי הוא פטור מטעם כל העוסק במצוה פטור מן המצוה, שאין מוטלת עליו כלל מצות ההשבה, ואמירת האב אינה מעלה ולא מורידה (ט"ז חו"מ רסו ה ד"ה אל תחזיר).

הפטורים מהמצוה

זקן ואינו לפי כבודו

את הכתוב: לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם (דברים כב א), דרשו: וְהִתְעַלַּמְתָּ - פעמים שאתה מתעלם, כגון שהיה זקן ואינו לפי כבודו (ספרי תצא רכב; בבא מציעא ל א).

לפיכך מצא שק או קופה, וכל דבר שאין דרכו ליטול, הרי זה לא יטול (משנה שם כט ב). ואומד את דעתו: אם הוא בענין שאילו היה שלו היה מחזירו לעצמו, כך חייב להחזיר בשל חברו, ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היה שלו, כך בשל חברו אינו חייב להחזיר (רמב"ם גזלה ואבדה יא יג; טוש"ע חו"מ רסג א).

לפנים משורת הדין

ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין, מחזיר את האבדה בכל מקום, אף על פי שאינו לכבודו (רמב"ם שם יז; שו"ע חו"מ רסג ג).

ואם הוא תלמיד-חכם - אם כבודו מחמת דברים אחרים, שלא מחמת התורה, יכול להחמיר על עצמו ולטפל בהשבת האבדה (ערוך השולחן חו"מ רסג ד); ואם כבודו הוא מחמת כבוד התורה, יש שכתבו, שיטפל בהשבתה, ואין זה זלזול בכבוד התורה, כי אדרבה כבוד שמים הוא שאין דרכו בכך והוא מטפל בשל חברו לפנים משורת הדין (בית יוסף שם, בדעת הרמב"ם); ויש שכתבו שאסור לו לזלזל בכבוד התורה, והרוצה לעשות לפנים משורת הדין, יוותר מממונו (רא"ש שם; טור חו"מ רעב בשמו), וישלם מכיסו (רמ"א שם, בשם יש חולקים).

מצא בהמה והכישה

מצא בהמה והכישה - הכה בה הכאה אחת להשיבה (רש"י בבא מציעא ל ב ד"ה הכישה), והוא הדין אם הנהיגה בקול, כיון שעקרה יד ורגל (שיטה מקובצת שם, בשם רמ"ך) - נתחייב לטפל בה ולהחזירה, אף על פי שאינו לפי כבודו (בבא מציעא שם; רמב"ם שם יד; טוש"ע שם ב)^[10].

כתבו ראשונים, שאפילו לא היה דעתו להחזרה גמורה אלא להדריכה, נתחייב בהשבתה; אבל אם גער בה להוציאה משדהו, או שלא תיכנס לשם, אין כאן התחלה במצוה (מאירי שם).

כהן שראה אבדה בבית הקברות

כהן שראה אבדה בבית הקברות, לא יטמא לה כדי להחזירה (משנה בבא מציעא לב א). הטעם:

לפי שהשבת אבדה היא מצות עשה, ובטומאה לכהנים יש עשה ולא תעשה - עשה של קְדוֹשִׁים יִהְיוּ (ויקרא כא ו), ולא תעשה לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו (שם א) - ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה (גמ' שם ל א). ואף על פי שיש גם בהשבת אבדה לא תעשה של לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם (דברים כב ג. וראה לעיל), הרי אין לא תעשה מועיל לדחות לא תעשה, אלא עשה הוא שדוחה (רש"י שם ד"ה האי עשה; רי"ף שם)^[11].

שאין דוחים איסור מפני ממון (גמ' שם ל א), כיון שאפילו אם בעל האבדה בעצמו כהן - אסור לו להיטמא לה, היאך יטמא זה בשבילה (רמב"ן שם).

קדימה בהשבה

אבדתו ואבדת חברו

את הכתוב: אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן (דברים טו ד), דרשו לענין אבדה: שלך קודם לשל כל אדם (בבא מציעא לג א; רמב"ם גזלה ואבדה יב א; טוש"ע חו"מ רסד א), ופירוש הכתוב: לא תביא עצמך לידי עניות (רש"י שם ל ב ד"ה לא יהיה בך אביון).

לפיכך, מי שאבדה לו אבדה ופגע באבדתו ובאבדת חברו - אם יכול להחזיר את שתיהן, חייב להחזיר שתיהן, ואם אינו יכול להחזיר אלא אחת מהן, אבדתו קודמת (רמב"ם גזלה ואבדה יב א; טוש"ע חו"מ רסד א), ואפילו לאבדת אביו או רבו (משנה בבא מציעא לג א; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

אף על פי כן, כל המקיים בעצמו כך, סוף בא לידי כך (גמ' שם), שיש לאדם להיכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם, אם לא בהפסד מוכח, ואם תמיד מדקדק, פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה, וסוף שיצטרך לבריות (רש"י שם; טוש"ע שם)^[12].

אבדת אביו ואבדת רבו

פגע באבדת אביו ובאבדת רבו - המובהק, שרוב חכמתו הימנו (רמב"ם שם, כר' יהודה בברייתא בגמ' שם^[13], וכר' יוחנן בגמ' שם שפירש גם סתם משנה כך; טוש"ע חו"מ שם, ויו"ד רמב לד) - של רבו קודמת. הטעם: שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא (משנה שם). ועוד, שהוא ואביו חייבים בכבוד רבו (בית יוסף יו"ד רמב, על פי משנה כריתות כח א).

ודוקא רבו שלימדו בחינם, אבל אם אביו שוכר לו רב ומלמדו, אבדת אביו קודמת (ספר חסידים תקפה; רמ"א בדרכי משה חו"מ שם, ובשו"ע יו"ד שם, בשם יש אומרים, וכתב שכן עיקר).

וכן אם הרב לא רצה ללמדו אלא בשכר, ויהודי אחר נותן לו השכירות ללמדו, אבדת הנותן קודמת (ספר חסידים שם; ש"ך יו"ד שם ס"ק סו; נתיבות המשפט חו"מ חידושים שם סק"ב)^[14].

אם אביו חכם - ושקול בחכמה כנגד רבו (הרי"ף והרא"ש בבא מציעא לג א, לגירסתם במשנה^[15]; טוש"ע חו"מ רסד א, וטור ורמ"א בשו"ע יו"ד רמב לב) - של אביו קודמת (משנה שם), שאי אפשר לאביו חכם שלא לימדו, ונמצא שהוא אביו ורבו (מאירי שם).

אבדת אביו ואבדת אמו

פגע באבדת אביו ובאבדת אמו, אבדת אביו קודמת. אימתי, בזמן שהיא תחתיו, אבל אינה תחתיו שניהם שוים (תוספתא בבא מציעא (צוקרמאנדל) ב לא); מאידך, אבדת האיש קודמת לאבדת האשה (שם; משנה הוריות יג א).

וביישוב הסתירה נאמרו פירושים שונים:

• שאותה שאמרו בזמן שאין אמו תחתיו שניהם שוים, לא נתכוונו אלא שבתורת כבוד אביו ואמו שניהם שוים, אלא שמכל מקום אבדת אביו קודמת מטעם שהוא איש (חסדי דוד שם).

• שלא אמרו האיש קודם לאשה באבדה אלא כשאין בידו להשיב אלא אבדה אחת, אבל אם יש בידו להשיב את שתיהן, ואין בהקדמה שום זכות וריוח, ואין בדבר אלא ענין של כבוד, בזה הוא שאמרו שאם אינה תחתיו שניהם שוים, שבתורת כיבוד אב אין כאן עדיפות של האב על האם (חזון יחזקאל שם).

אבדת אוהבו ואבדת שונאו

פגע באבדת אוהבו ובאבדת שונאו, של שונאו קודמת, כדי לכוף את יצרו, שכן אמרו: שׁוֹר אָחִיךָ (דברים כב א) - אין לי אלא שור אחיך, שור אויבך מנין, תלמוד לומר: שׁוֹר אֹיִבְךָ (שמות כג ד) מכל מקום; אם כן מה תלמוד לומר שור אחיך, אלא מלמד שלא דיברה תורה אלא כנגד היצר (ספרי תצא רכב), שלענין קדימה הדברים אמורים, ושל אויבך קודמת להשיבה כדי לכוף את היצר (רבנו הלל, ספרי דבי רב ועמק הספרי שם)^[16].

קיום מצות ההשבה כשמכיר הבעלים

החזרה למקום המשתמר

אם מכיר מוצא האבדה את בעליה, מלכתחילה חייב לטפל בה עד שיגיענה ליד הבעלים (ט"ז חו"מ רסז א ד"ה גנה וחורבה, בדעת הרמב"ם והטור).

גם אם החזירה לרשות בעליה במקום המשתמר - קיים המצוה (רמב"ם גזלה ואבדה יא יד), ואין צריך דעת בעלים (בבא מציעא לא א; טור חו"מ רסז), שאינו צריך לומר לו: שמור פרתך שהחזרתיה לגינתך שמצאתיה אובדת (רש"י שם ד"ה דעת בעלים), שנאמר: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם (דברים כב א) - התורה ריבתה השבות הרבה, ללמדנו שאין צריך דעת בעלים, כל שהשיב למקום המשתמר (גמ' שם).

החזירה למקום שאינו משתמר, ואבדה משם, חייב באחריותה (רמב"ם שם; טוש"ע שם א).

החזרה למקום שהבעלים נכנס ויוצא שם

החזיר אבדה בשחרית למקום שהבעלים נכנסים ויוצאים שם בשחרית, אף על פי שאינו מקום המשתמר, אינו חייב לטפל בה, שהרי הבעלים רואים אותה (בבא קמא נז א; רמב"ם שם טו; טוש"ע שם), אבל בצהרים חייב באחריותה (גמ' שם), מפני שאינו מצוי בביתו אלא בשדה במלאכתו (רש"י שם ד"ה שחרית).

יש שפירשו שאינו נפטר עד שיראה שהבעלים נכנסים ויוצאים שם, ולא אמרו שחרית אלא מפני שדרך בני אדם להיות בבית בשחרית, אבל הוא הדין בצהרים אם ראהו נכנס ויוצא והחזיר לשם, פטור (שיטה מקובצת שם בשם הרא"ה).

בבעלי חיים, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאין הדברים אמורים אלא בדבר שאין בו רוח חיים, אבל בבעלי חיים חייב לטפל בהם עד שיכניסם לרשות הבעלים המשתמרת (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שכיון שראה שרגילה לצאת - צריכה שמירה יתרה (רש"י שם ד"ה דכיון; סמ"ע שם סק"ג).

• ויש סוברים שאף בבעלי חיים כשהחזירה בשחרית פטור, ולא אמרו שבבעלי חיים חייב אלא לחייבו בגנבה ואבדה מביתו, אף לדעת האומר שהוא שומר חינם, מפני שפשע בשמירתה כשראה שמלומדת לצאת (מאירי שם, בשם רבותיו).

ראה בהמה שברחה מן הדיר והחזירה למקומה, הרי זה קיים המצוה, ואין צריך דעת בעלים (רמב"ם שם ט; שו"ע שם).

החזירה וברחה

החזירה - לרשות הבעלים (טור שם) - וברחה, החזירה וברחה, אפילו כמה פעמים - חייב להשיב, שנאמר הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם (משנה שם ל ב; רמב"ם שם יד; טוש"ע שם ב), כי "הָשֵׁב" משמעו אפילו מאה פעמים (גמ' שם לא א), ש"הָשֵׁב" הוא מקור, והמקור נופל על המעט ועל הרוב (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

כשהבעלים אומר שלא החזיר כולה

המוצא מציאה והחזירה, והבעלים אומרים שלא החזיר כולה, לא ישבע, מפני תיקון העולם (משנה גיטין מח ב; רמב"ם שם יג כ; טוש"ע חו"מ רסז כז), שאם אתה אומר ישבע, יניח המציאה וילך לו, כדי שלא ישבע (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

הכרזת האבדה

הכרזת המוצא

המוצא אבדה שחייב להחזירה - אם אינו מכיר את בעליה (טור חו"מ רסז; רמ"א שם ג) - חייב להכריז עליה ולומר: מי שאבד לו דבר, יבוא ויתן סימנים ויטול (בבא מציעא כז א; רמב"ם גזלה ואבדה יג א; טוש"ע שם).

חיוב זה הוא מן התורה (קרית ספר גזלה ואבדה יד), שנאמר: עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ (דברים כב ב), עד שיצא עליו כרוז (מכילתא משפטים כ). אכן, צורת ההכרזה היא תקנת חכמים:

• בזמן שבית המקדש היה קיים אבן גבוהה היתה בירושלים, שעליה היו מכריזים ואבן הטועין היתה נקראת (בבא מציעא כח ב) - שטוענים עליה ענין האבדות (סמ"ג עשין עד). - וכל מי שאבדה לו אבדה נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבדה נפנה לשם, זה עומד ומכריז, וזה עומד ונותן סימנים ונוטלה (בבא מציעא שם). חיוב הכרזה זה הוא בשלש רגלים, ואחר הרגל האחרון עוד שבעה ימים, כדי שילך כל אחד לביתו מששמע ההכרזה, וידע אם אבד לו דבר מה, ויחזור שלשה שלשה ימים אם יבין שאבד, ויכריז יום אחד (רמב"ם שם ח, כדעת ר' יהודה בבא מציעא כח א).

• משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובתי מדרשות (שם; רמב"ם שם ט; טוש"ע שם ג).

• משרבו האנסים, שהיו אומרים המציאה של מלך היא, התקינו שיהו מודיעים לשכניו ומיודעיו ודיו (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם); וכשאין לחשוש לאונס זה, צריך להכריז בבתי כנסיות ובתי מדרשות (טור שם), ונהגו להכריז בשבת, ואפילו על דבר האסור בטלטול בשבת, שכל שיש בדבורו מצוה, מותר (שו"ת הרשב"א ח"ד קד).

כשלא באו בעלים

מצא אבדה שחייב להכריז עליה ולהשיבה לבעליה, אם הכריז ולא באו הבעלים - תהא מונחת אצלו עד שיבוא אליהו (רמב"ם שם א; טוש"ע שם טו).

צורת ההכרזה

נחלקו אמוראים בצורת ההכרזה:

• יש הסובר שמכריז אבדה מצאתי, והבעלים אומרים איזו אבדה וסימניה, שאם מכריז איזו אבדה מצא, יש לחשוש לרמאי (בבא מציעא כח ב), שמא שמע שמי שאבד לו מתאונן טליתי אבדה, וזה יודע את סימניה ויבוא ויתן סימנים, אבל אם יכריז סתם אבדה מצאתי, אינו נותן לב לומר טלית זו אבדה לי ואלו סימניה (רש"י שם ד"ה חיישינן).

• ויש הסובר שמכריז איזו אבדה מצא, והבעלים נותנים סימניה, ואין חוששים לרמאי, שאם כן אין לדבר סוף (גמ' שם), שאם נחשוש לרמאי, גם כשיכריז סתם אבדה מצא, יעלה הרמאי על דעתו לומר אם אבדה פלונית היא זו שמצאת אלו סימניה (רש"י שם ד"ה אין לדבר סוף) , וכן הלכה (רמב"ם שם יג ב; טוש"ע שם רסז ד).

לפיכך אם מצא מעות מכריז מי שאבד לו מטבע, וכן מכריז כל מין שמצא, כגון מי שאבדה לו כסות או בהמה או שטרות - יבוא ויתן סימנים ויטול, ואינו חושש מזה שהודיע מין האבדה, לפי שאינו מחזירה עד שיתן סימנים מובהקים (רמב"ם וטוש"ע שם), ולכן יותר טוב שיכריז איזו אבדה מצא, כדי לקרב הדבר לבעל האבדה בכל מה שאפשר שיתן לב שאבדתו נמצאה, ויבוא ויתן סימניה (סמ"ע שם סק"ה), ואם יאמר סתם אבדה מצאתי, אפשר שלא יתעורר בעל האבדה (מאירי שם).

אם סימניה הם מקום אבדתה

מצא אבדה שסימניה הם מקום אבדתה, נחלקו ראשונים:

• יש הסוברים שמכריז מי שאבדה ממנו אבדה במקום פלוני יבוא ויאמר מה אבד לו, וזה בא ואומר איבדתי שם חפץ פלוני, ואינו מכריז שם האבדה (רש"י שם כב ב ד"ה מכריז מקום), ואף על פי שאם כיוון את החפץ ולא אמר סימניה לא אמר כלום, הרי זה לא מפני שחשוד לשקר, אלא מפני שאומרים לו כמו שאבד לך חפץ שמא גם לאדם אחר אבד, אבל זה לא שכיח הוא שלשני בני אדם יאבד חפץ כזה ובמקום אחד (תוס' שם ד"ה אי שם, בדעת רש"י).

• ויש הסוברים שמכריז את שם האבדה, וזה שאבד לו יתן סימן המקום (תוס' שם; סמ"ע רסב סק"ז).

הכרזת הבעלים

תקנת רבנו גרשום מאור הגולה שכל מי שאבדה לו אבדה מכריז בבית הכנסת שיחזירוה המוצאים אותה, או שיודיעו לו היודעים ממנה דבר, כדי שיוכל לחזר אחר אבדתו, ואם יש אנשים שאומרים שנמסר להם הדבר בסוד יש לנדות מי שישתדל לבטל התקנה, ואפילו אם נשבע שלא לגלות לא יועיל (מהרי"ק שורש קי).

החזרת האבדה בסימנים ועדים

סימנים מדאורייתא או מדרבנן

סימנים מובהקים ביותר, כגון נקב יש בו בצד אות פלוני של גט שנמצא וכיוצא בזה הם מן התורה, והרי הם כעדים (רשב"א ור"ן וריטב"א ומאירי בבא מציעא כז א; מגיד משנה גזלה ואבדה יד א; כסף משנה גרושין יג כא).

סימנים גרועים, כגון מראה אדום או לבן וכיוצא, אינם סימנים כלל, ואין מחזירים בהם אבדה (מגיד משנה וכסף משנה שם).

סימנים שאינם מובהקים ביותר, ומכל מקום הם סימנים חשובים, כגון מידת אורכו ומידת רוחבו של בגד או משקלו וכיוצא בזה, נסתפקו בגמרא (בבא מציעא כז א) אם הם מן התורה או מתקנת חכמים (וראה חיבור התשובה למאירי עמ' 100).

צדדי הספק בסימנים חשובים

אם הם מן התורה למדים מהכתוב בהשבת אבדה: וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ (דברים כב ג), והלא השמלה בכלל כל אבדת אחיך האמור שם ולמה יצאה, להקיש אליה ולומר לך מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים, אף כל דבר שיש בו סימנים חייב להכריז (משנה שם כז א).

ואם סימנים דרבנן, השמלה באה ללמד רק שיש לה תובעים, כשמלה שנעשית בידי אדם, פרט לדבר שנתייאשו בעליו, אבל אין היא מלמדת על סימנים, אלא שחכמים תיקנו כן, שראו חכמים תקנה בדבר להיכנס בספק להחזיר ממון למי שאינו שלו, משום שאובדי אבדות בעצמם רוצים בכך שתהא דת זו בישראל שכל הבא ונותן סימנים יטול את האבדה, שאין מצוי שאחרים ידעו סימניה, ונוח לו שלא יצטרך להביא עדים עליה (גמ' שם כז ב).

להלכה יש מהראשונים סוברים שהדבר מוטל בספק (רא"ש שם יג; שיטה מקובצת שם בשם הר"ן, ושכן דעת הרי"ף; כסף משנה גזלה ואבדה יג ה, בדעת הרמב"ם); ויש הסוברים שהוא מן התורה (ריטב"א שם; מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם).

ברמאי

אף על פי שאמר הרמאי סימני האבדה, לא יתן לו, שנאמר: עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ (דברים כב ב) - עד שתדרוש את אחיך אם הוא רמאי או אינו רמאי (משנה בבא מציעא כח ב). שאי אפשר לפרש שלא יתן עד שיבוא בעל האבדה וידרוש, וכי תעלה על דעתך שאתה נותן לו קודם שידרשנו, ואם כן למה נאמר עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, אלא עד שתדרוש את אחיך אם הוא רמאי (ספרי תצא רכג; בבא מציעא כז ב).

בראשונה כל מי שאבדה לו אבדה ובא ונתן סימניה - מחזירים לו, אלא אם כן הוחזק רמאי, משרבו הרמאים התקינו בית דין שיהו אומרים לו הבא עדים שאין אתה רמאי וטול (שם כח ב). ובזמן הזה כולם בחזקת רמאים (טור חו"מ רסז).

נחלקו ראשונים אימתי מחזירים האבדה לרמאי:

• אך ורק אם הביא עדים שהאבדה שלו, וגם סימנים מובהקים אינם מועילים לו (רמב"ם גזלה ואבדה יג ה; שו"ע שם ה), ואפילו בסימן מובהק לגמרי - כמו נקב בצד אות פלונית - אין מחזירים לרמאי (חיבור התשובה למאירי עמ' 103, בדעת הרמב"ם; ב"ח שם בדעת הרמב"ם; שיטה מקובצת שם כח ב, בשם הרמ"ך). ואף על פי שסימן מובהק ממש הוא מן התורה, מכל מקום ברמאי חוששים (מגיד משנה שם).

• אם מונה סימנים מובהקים לגמרי, אף בלא עדים (שיטה מקובצת שם כז ב בשם הראב"ד בהשגתו לספר המאור; חיבור התשובה למאירי שם, בשם שאר מפרשים, וכתב שכן עיקר; הרא"ש שם ב יד, וכהבנת הטור שם בדעתו; רמ"א שם ו, בשם יש אומרים).

• אף בסימנים מובהקים של מידת אורכו ורוחבו ומשקלו מחזירים לרמאי (סמ"ע שם סק"ט, בדעת הרא"ש).

סימן מובהק לגמרי, כנקב בצד אות פלונית, מחזירים בזמן הזה לסתם בני אדם, אפילו אינו מביא עדים שאינו רמאי, או שהיה שלו, אבל בסימן מובהק של מידה ומשקל אין מחזירים אלא כשמביא עדים שאינו רמאי, או שהוא תלמיד חכם, אבל בידוע שהוא רמאי אין מחזירים אפילו בסימן מובהק גמור, וצריך דוקא להביא עדים שהיא שלו (ש"ך שם סק"ב).

מן התורה אין מחזירים לו אף בסימנים מובהקים; ומדרבנן, לסוברים שסימנים מדרבנן, הקילו חכמים בכל אדם שמחזירים בסימנים שאינם מובהקים, וברמאי הקילו שאין צריך עדים ודי בסימנים מובהקים, שכל שתיקנו חכמים כעין של תורה תיקנו, וכשם שהתורה הקילה בכל אדם יותר מברמאי, כך חכמים הקילו בכל אדם יותר מברמאי (שיטה מקובצת שם כז ב, בשם ה"ר יהונתן).

מן התורה מחזירים על ידי סימנים אף לרמאי, ודרשת הכתוב עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אינה אלא אסמכתא (תוס' שם כז ב ד"ה דרשהו, בתירוץ הראשון; סמ"ג עשין עד בשם ר"י).

עדים שהרמאי צריך להביא, היינו עדי אריגה, שיודעים שהוא ארג את הבגד, או עדי מקח, שראו שקנה אותו, אבל אין צריך שיביא דוקא עדי נפילה, שראו שנפל ממנו, ואין חוששים שמא מכר לאחר וממנו נפל (רמב"ן בחידושיו שם כז ב, ובמלחמות שם; הרשב"א שם); ויש מי שכתב שצריך דוקא עדי נפילה ולא עדי אריגה (ב"ח שם).

החזרה האבדה בטביעת עין

אף על פי שהמוצא דבר שאין בו סימן הוא של מוצאו, לתלמיד חכם מחזירים אבדה בטביעת עין, אף שאין בו סימן (בבא מציעא כג ב; רמב"ם גזלה ואבדה יד יג; טוש"ע חו"מ רסב כא).

טעם הדין

טעם הדין הוא שאין מאמינים לאדם שאומר שיש לו בו טביעת עין, אם אין בו סימן, ולתלמיד חכם מאמינים (תוס' שם יט א ד"ה אבל). ואף על פי שבאיסורים כל אחד ואחד נאמן על עצמו בטביעת עין, הרי זה בדבר שהוא שלו וברשותו, אבל במה שהוא בידינו - אין לנו להאמין אלא לתלמיד חכם (שיטה מקובצת שם, בשם הריטב"א).

מקור הדין

כתוב: עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ (דברים כב ב), ועל הצד שסימנים דרבנן, אין הפירוש דרשהו בסימנים, אלא דרשהו אם הוא תלמיד חכם ואינו משנה בדיבורו, ואז תחזירו בטביעת עין (רבנו חננאל בבא מציעא כח א, וגורס כן בגמ' שם).

גדר תלמיד חכם

תלמיד חכם לענין החזרת אבדה בטביעת עין הוא זה שאינו משנה בדיבורו לעולם, מלבד באותם הדברים שחכמים התירו לשנות^[17], אבל אם משנה גם בדברים אחרים, אין מחזירים לו (בבא מציעא כג ב–כד א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), היינו שבאו עדים ששינה בדיבורו חוץ מאותם הדברים (רמב"ם שם). וכל תלמיד חכם הוא בחזקת שאינו משנה, עד שיביא המוצא ראיה שאינו נזהר (אור זרוע בבא מציעא סה, בהגהה; רמ"א שם).

במקום אחר אמרו: איזהו תלמיד חכם שמחזירים לו אבדה בטביעת עין, זה המקפיד על חלוקו להפכו (ר' יוחנן בשבת קיד א), שאם לובשו כשהוא הפוך מקפיד עליו והופכו, שלא יראו התפירות המגונות ואימרי החלוק (רש"י שם ד"ה המקפיד). וכתבו ראשונים שאפילו שאינו משנה בדיבורו, אין מחזירים לו עד שיקפיד על חלוקו (אור זרוע שם). ויש שכתבו שהדברים אמורים כשאבד לו אותו חלוק שמקפיד להפכו, שכיון שמדקדק בו כל כך מכירו היטב, ומחזירים לו אפילו שמשנה בדיבורו (דרישה שם; סמ"ע ס"ק מה), אלא שאף בזה אין הלכה כך (שם, שהסוגיא בבא מציעא חולקת על ר' יוחנן בשבת).

גדר המציאה

כל מה שאמרו שמחזירים מציאה לתלמיד חכם בטביעת עין, הוא דוקא אם המדובר בכלים חדשים ששבעתם העין (בבא מציעא כג ב) - שהורגל בראייתם ותשמישם, שיהא מכירם יפה (רש"י שם ד"ה שלא שבעתן) בידיעה ברורה (ר"ח שם) - אבל אם לא שבעתם העין, אין מחזירים לו בטביעת עין, כי עדיין אינו מכירם יפה (גמ' שם)^[18].

חיוב הכרזה עבור טביעת עין

המוצא כלים ששבעתם העין, אף שאין בהם סימן, חייב להכריז (שם כד א), שאם יבוא תלמיד חכם ויאמר: אף על פי שאיני יכול ליתן בכלי כזה סימן, יש לי בו טביעת עין - חייב להראותו לו, ואם הכירו ואמר שלי הוא, מחזירים לו (רמב"ם גזלה ואבדה יד יב; טוש"ע חו"מ רסב כא).

אין מכריזים אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, מקום שתלמידי חכמים מצויים שם, ואינו מכריז אלא פעמיים ושלש פעמים (רמב"ן ורשב"א שם, בשם הראב"ד; מגיד משנה גזלה ואבדה יד יב, בשמו; חיבור התשובה למאירי עמ' 88, בשם גדולי המפרשים), ואין ממתינים בהם לרגלים (חיבור התשובה שם).

יש שסוברים שאינו חייב להכריז אלא אם מצא במקום שתלמידי חכמים מצויים שם (תוס' שם ד"ה ומודה; רמב"ן שם; רשב"א שם, בשמו; חיבור התשובה שם; טור ורמ"א בשו"ע שם), כגון ב"שוקא דרבנן" (רמב"ן ורשב"א שם), או בבית המדרש (טור ורמ"א שם), לפי ששם אין בעליו מתייאש, שיודע שהמוצא במקום זה חושב שהוא של תלמיד חכם ונוטל ומכריז (רא"ש שם וטור שם).

ויש שכתבו שאפילו אם מצא במקום שאין מצויים רק קצת תלמידי חכמים, אם בעליו, שהוא תלמיד חכם, אמר שאבד לו כלי קודם שמצא זה, חייב המוצא להחזיר לו (פסקי אור זרוע בבא מציעא שם).

ויש שכתבו שאפילו אם אחר שמצא, במקום שאין תלמידי חכמים מצויים, בא תלמיד חכם ואמר יש לי טביעת עין בכלי שאיבדתי - חייב להראותו לו, שכשבעליו הוא תלמיד חכם כשמרגיש שאבד, אף על פי שאין בו סימן אינו מתייאש, לפי שיודע שיחזירו לו בטביעת עין (ב"ח שם)^[19].

שמירת האבדה והטיפול בה

חיוב שמירתה

כל זמן שהאבדה ביד המוצא, חייב באחריותה (רמב"ם גזלה ואבדה יג י, על פי בבא מציעא כט א; טוש"ע חו"מ רסז טז), וחייב לשמרה כראוי כדרך השומרים (שו"ע הרב מציאה ופקדון כט), ולא די לו שיניחנה עם חפצים שלו, כי בשלו רשאי הוא להניחם במקום שירצה, ואינו רשאי בשל אחרים אלא במקום המשתמר (שו"ע הרב שם).

ונחלקו אמוראים באיזו אחריות הוא חייב:

• רבה אמר שומר אבדה כשומר חינם, ואינו חייב אלא בפשיעה, ולא בגנבה ואבדה, שהרי אין לו שום הנאה משמירתו (בבא קמא נו ב; בבא מציעא שם).

• ורב יוסף אמר כשומר שכר, וחייב בגנבה ואבדה, כי באותה הנאה שיש לו שאילו בא עני באותה שעה היה פטור מלתת פרוטה לצדקה, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, הרי הוא עליה כשומר שכר (בבא קמא שם; בבא מציעא שם), או שכיון שהתורה שיעבדה אותו בעל כרחו, הרי הוא כשומר שכר (בבא קמא שם)^[20].

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים כרבה (תוס' בבא קמא שם ד"ה בההיא, בשם ר"י, ובבא מציעא שם ד"ה והוי, בשמו; טור חו"מ רסז, בשם הרא"ש; מאירי בבא קמא שם, בשם יש פוסקים; רמ"א בשו"ע שם, בשם יש אומרים), ואף על פי ששומר אבדה נפטר באמת מנתינת פרוטה לעני, מכל מקום זהו דבר שלא שכיח שיבוא עני דוקא בשעה שעוסק בטיפולה, ולא בשביל כך יהיה שומר שכר (תוס' בבא מציעא שם), או שלא שכיח שבשביל אותה מצוה לא יתן לעני (רש"י נדרים שם ד"ה פרוטה).

• ויש פוסקים כרב יוסף (רבנו חננאל בבא מציעא שם; תוס' שם, בשמו ובשם הלכות גדולות; רי"ף שם; רמב"ם גזלה ואבדה שם; שו"ע שם), מפני שהוא עוסק במצוה ונפטר מכמה מצוות עשה כל זמן שהוא עוסק בשמירתה (רמב"ם שם).

שמירה נאותה על האבדה

צריך לבקר את האבדה ולבדקה כדי שלא תיפסד ותאבד מאליה, שנאמר: וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ (דברים כב ב), ראה היאך תשיבנו לו (רמב"ם שם יא, על פי משנה בבא מציעא כח ב; טוש"ע שם יז-יח). ויש מן הראשונים סוברים שחיוב השמירה שלא יתקלקל הוא מדין שומר אבדה, וכל שומר פקדון יש לו לעיין שלא יתקלקל (תוס' בבא מציעא ל א ד"ה לצורכו; תוס' הרא"ש שם), ואם לא נזהר פשע (תוס' הרא"ש שם).

במשנה (בבא מציעא כט ב) ובגמרא (שם) ניתנו דוגמאות רבות לצורה הנאותה של ביקור האבדה באבדות שונות.

מסירתה לשומר

אף על פי שבפקדון אין השומר רשאי למסור הפקדון לאחר לשמרו, בשומר אבדה רשאי למסרה למי שנאמן אצלו לשמרה, שהרי לא נעשה שומר עליה אלא ממצות המקום, ובכל המצוות שלוחו של אדם כמותו (שו"ע הרב, מציאה ופקדון לב).

קבלת שכר על השבתה

כשהוא בטל ממלאכה

הרואה את האבדה, חייב להשיבה בחינם אם הוא יושב בטל ממלאכה (תוס' בבא מציעא לא ב ד"ה אם, וסח א ד"ה ונותן; רא"ש בבא מציעא ב כח; טוש"ע חו"מ רסה א), כדרך שאסור לקבל שכר על כל מצוה שעושה (תורת האדם לרמב"ן שער הסכנה (שעוועל) עמ' מד, שכתב זאת באבדת גופו; טור יו"ד שלו); ויש שכתבו בדעת ראשונים שהאיסור לקבל שכר על מצוה לא נאמר אלא על מצוה שבין אדם למקום, אבל השבת אבדה שהיא מצוה שבין אדם לחברו היה מותר לקבל שכר, אלא שמכיון שהצריכה תורה לימוד מיוחד בטעינה שמותר לקבל שכר (ראה בערך פריקה וטעינה) למדים שבהשבת אבדה צריך לעשות בחינם (חי' החתם סופר בבא מציעא סח א).

יש שהוכיחו בדעת ראשונים ששכר טרחה מותר לו לקבל (אבן האזל גזלה ואבדה יב ג, בדעת הרמב"ן שם), ובארו שלא חייבה התורה להשיב אבדה בחינם אלא בטרחה קלה שאין דרך ליקח עליה שכר (אבן האזל שם).

יש מהראשונים הסוברים שאם יש מנהג בעיר לקבל שכר בעד השבת אבדה, מותר לקבל (כן משמע מפירוש המשניות לרמב"ם נדרים לג א), ופירשו דבריהם כגון שראו בית דין שמתעצלים מלטרוח בזה, ותיקנו בתורת הפקר בית דין (תפארת ישראל שם).

כשעוסק במלאכה

אם היה עוסק במלאכתו, אינו חייב להניח מלאכתו ולהשיב האבדה (תוס' בבא מציעא לא ב ד"ה אם; רא"ש שם ב כח). וכן אמרו: היתה מלאכה שלו מרובה משל חברו - שביטול המלאכה שלו על ידי השבת האבדה מרובה על דמי האבדה (רש"י בבא מציעא ל א ד"ה או שהיה) - אינו חייב להשיב, שנאמר: אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן (דברים טו ד), שלך קודם לשל כל אדם (גמ' שם ל א-ב), ופירוש הכתוב שלא תביא עצמך לידי עניות (רש"י שם ל ב ד"ה לא יהיה).

ואפילו שתיהן שוות, או אפילו שלו מועטת, אינו חייב, שכיון שאינו יכול לבקש שכר בעד ההשבה יותר מפועל בטל (ראה להלן) - אם לא כשמתנה בפני בית דין (ראה להלן) - והוא מפסיד, הרי לעולם שלו מרובה משל חברו (שיטה מקובצת שם ד"ה אלא)^[21]. ויש מפרשים שהדברים אמורים כשמתנה בפני בית דין, ולכן דוקא כששלו מרובה משל חברו אינו מחזיר, אבל כששתיהן שוות מחזיר, שנוח לבעל האבדה בשלו שהוא רגיל בו, וגם שלא יצטרך לטרוח לקנות אחר (תוס' שם לא ב ד"ה אם; תוס' הרא"ש שם ל א). ומכל מקום לא יורה אדם היתר לעצמו לומר לא אשיב האבדה ואעסוק בעסקי שלא אבוא לידי הפסד, שלא פטרה תורה אלא כשהפסד שלו מוכח וניכר (פרישה חו"מ רסד א; סמ"ע שם סק"ב).

נתינת שכר לעוסק במלאכה

היה עוסק במלאכתו שהיא שוה דינר, והחזיר אבדה ששוה מאה דינר, לא יאמר לו תן לי דינר שהפסדתי, אלא נותן לו שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה שנתבטל ממנה (משנה שם ל ב, וגמ' שם לא ב; רמב"ם שם יב ד; שו"ע שם רסה א)^[22].

אם שכר ההשבה יותר מכדי מלאכתו

היה שכר ההשבה יותר מכדי מלאכתו, אין צריך ליתן לו אלא כדי שכר מלאכתו (טור ורמ"א חו"מ רסה א), שלגבי המותר הרי הוא כמי שאין לו מלאכה (טור שם), והרי לא התירו לו ליטול שכרו אלא משום הפסדו (באור הגר"א שם סק"ד), וזה שאין לו הפסד, אף שיש לו טרחה יותר בהשבה מהעסק במלאכתו, הרי על זה הוא מצווה ועומד לקיים מצות השבת אבדה, ואסור לו ליטול שכר עליה (סמ"ע שם סק"ג).

כשרוצה לגבות שכרו מהמציאה

המוצא מציאה, אם יש בה כדי להחזיר לבעלים בשוה פרוטה ולגבות שכרה ממנה - שיטול שכרו כפועל בטל וישאר שוה פרוטה - מטפל בה, ואם לאו מניחה במקומה (תוספתא שם (צוקרמאנדל) ב יח). והדברים אמורים כשרוצה לטפל בה, שהרי אינו חייב להניח את שלו כשלא יקבל אלא כפועל בטל, ואם לא ישאר בה שוה פרוטה לא יטפל בה, שאין תועלת לבעל האבדה בהשבתה (חזון יחזקאל שם).

התנה בפני בית דין שיטול הפסדו

התנה בפני בית דין שיטול כל מה שיפסיד והרשוהו, הרי זה נוטל (משנה ל ב, ורש"י שם ד"ה הרי זה; רמב"ם גזלה ואבדה יב ד; טוש"ע חו"מ רסה א), שזה נוח לו לטרוח יותר כדי להרבות שכרו, ואינו חפץ להתבטל ממלאכתו, ומתנה בפני בית דין ואומר: ראו שאני משתכר כך וכך, ואין רצוני להתבטל וליטול שכר מועט, אני אשיב האבדה אם תאמרו שאטול שכרי משלם (רש"י שם), שלא חייבתו תורה במקום הפסד, אלא שמן הסתם אמרו חכמים נוח לו לאדם לפחות משכירותו ולהיות בטל, אבל זה הרי גילה דעתו שלא נוח לו בכך (סמ"ע שם סק"ז)^[23].

בית דין שאמרו, היינו שלשה בני אדם, שכח בידם להפקיע ממון (גמ' שם לב א, ורש"י בד"ה אם יש שם), שיתפוס שלשה בני אדם ויתנה בפניהם שהם בית דין (תוס' רי"ד שם).

והוא הדין אם התנה כן בפני בעל האבדה (רמב"ם שם), כגון שבעל האבדה כאן, והוא זקן או חולה שאינו יכול לטפל באבדתו בלי סיועו של זה (דרישה חו"מ רסה ב); ויש מהראשונים סוברים שדוקא בפני בית דין מתנה, אבל בפני הבעלים בלא בית דין התנאי לא מועיל, כיון שמן התורה חייב להשיב בחינם (כן משמע באגודה בבא מציעא מד, ומרדכי שם תכו, והגהות מיימוניות גזלה ואבדה יב ד, בשם ר' ברוך).

וכן אם הבעלים או בית דין שם, ואומרים לו השב האבדה וניתן לך כל מה שתפסיד במלאכתך, חייב להשיב אף אם לא רצה, מאחר שרוצים לשלם לו דמי הפסדו, וגם הם חייבים לתת לו כל שכרו (טור ורמ"א שם). ואינו מחוייב להתחיל ולומר אשיב אך בתנאי שאקבל שכרי, שכל שהבעלים שם ושותקים, אין שם אבדה עליה, אלא כשהבעלים מבקשים מהעומדים שם שיבואו לסייעם ולהציל, יכול להשיב על מנת שתתן לי כל שכר בטלתי (דרישה שם).

אם פסקו לו יותר מכדי מלאכתו, יכול לומר משטה אני בך (שיטה מקובצת בבא קמא קטז א, בשם הרמ"ה; סמ"ע רסה סק"ז), שהרי חייב להשיב אבדתו אם נותן לו הפסדו (שיטה מקובצת שם). ויש שכתבו שכל שקצת הפסד יש לו, אם התנה יוכל ליטול אפילו הרבה יותר מהפסדו (קצות החושן רסד סק"ב).

אין שם לא בעלים ולא בית דין - שלו קודם (משנה בבא מציעא ל ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהרי אם ישיב - לא יטול אלא כפועל בטל (תוס' שם לא ב ד"ה אם), ואינו חייב להניח את מלאכתו כדי להשיב ולפחות משכרו כלל (טור שם), שלא אמרה תורה אבד את שלך, והשב אבדה לאחר (רשב"א שם).

הניח אבדתו והחזיר אבדת חברו

הניח אבדתו והחזיר אבדת חברו - אין לו אלא שכרו הראוי לו (רמב"ם שם יב ג; טוש"ע שם רסד ג). כיצד, שטף נהר חמורו וחמור חברו, שלו יפה מנה ושל חברו מאתים, והניח את שלו והציל את של חברו, אין לו אלא שכרו הראוי לו (משנה בבא קמא קטו ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), היינו כמה שאחר היה נוטל במלאכה זו, ואין כאן משום שכר השבת אבדה, שהרי לא גרוע זה ממי שיש לו מלאכה, שאינו חייב להניח מלאכתו ולעסוק בהשבה, והרי זה יש לפניו מלאכת הצלת חמור שלו (סמ"ע שם סק"ז). אבל אינו משלם לו שכרו כפועל בטל, כזה שנתבטל ממלאכתו, אלא נוטל שכר טרחו בלבד, ונאמרו לזה מספר טעמים:

• לפי שכאן הדברים אמורים שהבעלים עצמם היו יכולים להציל על ידי הדחק, שאם אי אפשר היה להציל כלל הרי הוא זוכה מההפקר (תוס' בבא מציעא לא ב ד"ה אם יש).

• שכיון שבעל החמור כאן, יכול לומר אני הייתי שוכר פועלים אחרים להצילו (שם).

• כיון שהבעלים כאן, היה לו להתנות, ומכיון שלא התנה - הפסיד, ואין לו אלא שכר טרחו (רא"ש שם כח).

• לפי שהמתבטל ממלאכתו הוא דבר המצוי, ולא רצו חכמים להפסידו כל כך, אבל כאן זהו דבר שאינו מצוי, והניחוהו חכמים על הדין כיון שהיה יכול להתנות (נימוקי יוסף בבא קמא שם).

כשהתנה שיקבל דמי אבדתו

אם התנה עם הבעלים: אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי - חייב ליתן לו (משנה בבא קמא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), והוא הדין אם התנה כן בפני בית דין (רמב"ם שם, על פי בבא מציעא ל ב; טוש"ע שם)., ואין צריך להתנות כן בפני הבעלים, שכיון שגילה דעתו לפני בית דין, מן הסתם נוח הדבר גם לבעלים (נתיבות המשפט שם חידושים סק"ד)^[24].

אפילו עלה חמורו של המציל מאליו, זכה במה שהתנה עמו (גמ' בבא קמא קטז א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), הואיל ולא נתעסק עמו (רמב"ם שם), שמשעה שירד להציל את של חברו ונתייאש משלו - נתחייב לו חברו כפי תנאו שהתנה עמו, ומן השמים ריחמו עליו שעלה חמורו מאליו (סמ"ע שם סק"ט), וזכה בו הוא עצמו מן ההפקר (רש"י שם ד"ה ועלה).

ירד להציל ולא הציל

ירד להציל ולא הציל, אין לו אלא שכרו הראוי לו (גמ' שם; רמב"ם שם ד; טוש"ע שם), שלא התנה לשלם לו דמי חמורו אלא כשיציל, ומכל מקום שכרו כפועל משלם לו, שמאחר שהתנה, גילה דעתו שרוצה לשכור מצילים, והרי הרויח במה שהלך זה, שלא היה צריך לתת שכר למצילים אחרים (נתיבות המשפט שם סק"ג).

ודוקא כשהתנה עם הבעלים, אבל לא התנה ולא הציל, אפילו שכרו אין לו, שהרי לא הועיל לו כלום (רמ"א שם)^[25].

אף אם ירד להציל ועלה חמורו מאליו, שוה דינו לירד להציל ולא הציל, שאין לו אלא שכרו הראוי לו (ירושלמי בבא קמא י ה, לפירוש הכסף משנה שם; שיטה מקובצת שם, בשם ר"מ הכהן בדעת הירושלמי; נימוקי יוסף בבא מציעא עז א; רמ"א שם); ויש סוברים שאם עלה מאליו חייב לשלם למציל דמי חמורו שהפסיד, אלא שמנכה לו דמי הטורח שהיה לו לטרוח ולא טרח (מאירי בבא קמא שם; שיטה מקובצת שם, בשמו ובשם ה"ר יהונתן; ים של שלמה שם י מ), ואף כאן דוקא אם התנה, אבל אם לא התנה ועלה מאליו אין לו אפילו שכרו (רמ"א שם).

הצלה מהפסד

כל ישראל מצווים להציל ממון חבריהם מן ההיזק, ודבר זה דומה להשבת אבדה (רשב"ם בבא בתרא נג א ד"ה האי מבריח). כגון:

• הרואה מים שוטפים ובאים להשחית בנין חברו או שדהו, חייב לגדור בפניהם ולמנעם (בבא מציעא לא א; רמב"ם גזלה ואבדה יא כ; טור חו"מ רסו; שו"ע שם רנט ט).

• וכן אם ראה פרה רועה בין הכרמים ומפסידה כרמו של חברו, הרי זה חייב להוציאה, משום אבדת קרקע (גמ' שם; רמב"ם טו ד; טוש"ע שם רסא ב).

• וכן כל כיוצא בזה, אם אפשר לו להציל חברו מהפסד, חייב לטרוח בכל כחו להצילו (שו"ע הרב, מציאה ופקדון לג), אבל אינו חייב להוציא ממון על זה, אלא אם כן ידוע לו בבירור שחברו ישלם לו מעצמו (שם).

בכמה מקומות אמרו חכמים שאדם צריך לעשות תקנה שלא יבוא חברו לידי הפסד, משום השבת אבדה, כגון:

• המפקיד פירות אצל חברו, והם הולכים וחסרים יותר מכדי חסרונם הראוי לפירות, מוכרם בבית דין, מפני שהוא כמשיב אבדה לבעלים (בבא מציעא לח א; רמב"ם שאלה ופקדון ז א; טוש"ע חו"מ רצב טו), וכן המפקיד פירות אצל חברו והרקיבו, דבש ונפסד, יין והחמיץ, עושה תקנה לבעל הפקדון ומוכרם בבית דין, ואפילו שכבר עמדו בהפסדם, ואין ההפסד מתרבה בהם, חששו אף להפסד מועט של הקנקנים שיתקלקלו (בבא מציעא שם; רמב"ם שם ב; טוש"ע שם טז).

• המפקיד חמץ אצל חברו והגיע הפסח, משעה חמישית של ערב פסח יוצא ומוכרו בשוק, מפני השבת אבדה לבעלים (פסחים יג א; רמב"ם שם ג; טוש"ע שם יז).

• כדרך שאמרו באבדה לטפל בה בשמירתה, כך אמרו בפקדון שאין בעליו עמו באותה הארץ, שזו חובה עליו משום השבת אבדה לבעלים (רמב"ם שם ד; טוש"ע שם כ-כב; טור שם רסז).

• אף על פי שמן הדין הפועלים אינם אוכלים מהפירות שהם עושים בהם מלאכה אלא בשעת מלאכה, אבל משום השבת אבדה לבעלים אמרו שפועלים אוכלים בהליכתם מאומן לאומן - משורה לשורה - ובחזרתם מן הגת (משנה בבא מציעא צא ב, ורש"י שם ד"ה אמרו פועלין; רמב"ם שכירות יב ב; טוש"ע חו"מ שלז יא), כדי שלא יבטלו ממלאכתם וישבו לאכול (רש"י שם ד"ה אבל מפני; רמב"ם שם), אלא אוכלים בתוך המלאכה כשהם מהלכים ואינם מבטלים (רמב"ם שם), ונוח לו לבעל הבית בכך (רש"י שם ד"ה אמרו פועלין).

• יש מן הראשונים מפרשים אף אותה ששנינו שהחמור אוכל עד שיהא פורק (משנה שם וגמ' שם צב א), שמשום השבת אבדה הוא (שיטה מקובצת שם, בשם הרשב"א)^[26].

• בכור בזמן הזה שנולד לו מום אחר שנתו, אף על פי שמן הדין אינו רשאי לקיימו אפילו שעה אחת וצריך ליתנו מיד לכהן, הרי שמשום השבת אבדה לבעלים - היינו לכהן - התירו לו להשהותו שלשים יום, שלפעמים לא ימצא כהן לתת לו, ואם ישחטו יסריח הבשר (בכורות כח א, לפירוש רש"י שם בד"ה אינו רשאי); ויש מפרשים שהבכור ביד כהן, ואינו צריך לבשר עכשיו, ונתנו לו חכמים זמן שלשים יום משום השבת אבדה (תוס' שם ד"ה מפני, בשם רבי).

• דיינים שדנו וטעו בדבר משנה וחייבו את הזכאי, באופן שהדין חוזר (ראה בערך טעות דיינים), כתבו ראשונים שמצוה על היודע שטעו לומר כן לזה שיצא חייב, משום השבת אבדה (שו"ת הרא"ש צט ו, והביאו הטור חו"מ סי' קנד). וכן כתבו אחרונים בבעלי דין שקיבלו על עצמם קרוב או פסול לעדות, שאף על פי שזה העד אינו עובר באיסור אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ (ויקרא ה א) כשלא יבוא להעיד (ראה בערך עדות), מכל מקום חייב לבוא ולהעיד מטעם השבת אבדה לבעלים (נתיבות המשפט כח סק"א); וכן עד כשר כשהבעל דין לא תבע אותו להעידו, אף שאינו עובר על אִם לוֹא יַגִּיד, חייב לבוא בעצמו להעיד משום השבת אבדה (משכנות יעקב חו"מ ח).

אבדת גופו

תועה בדרך

הרואה חברו תועה בין הכרמים - חייב להעלותו לעיר או לדרך (בבא קמא פא ב), ואפילו אינו בחזקת סכנה (תלמידי רבנו פרץ סנהדרין עג א), שאם הוא בחזקת סכנה, הרי זה בכלל לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (ויקרא יט טז).

רפואה

גם רפואתו של אדם בכלל אבדת גופו, ודרשו: וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ (דברים כב ב)^[27], אף את עצמו אתה משיב לו (ספרי דברים רכג. וראה בבא קמא פא ב), ומכאן מקור למצוה לרפאות את החולה (נדרים מא ב; ר"ן ורא"ש שם; פירוש המשניות לרמב"ם נדרים מא ב, ורמב"ם נדרים ו ח; תורת האדם לרמב"ן, סוף ענין סכנה; טוש"ע יו"ד שלו א)^[28]. ויש מהאחרונים שכתבו שאף הלאו של 'לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם' (דברים כב ג), האמור בהשבת אבדה, ישנו גם באבדת גופו כשנמנע מלהצילו, שכיון שריבתה תורה שאבדת גופו ישנה בכלל השבת אבדה, ממילא גם הלאו האמור בה בכלל (מהרש"א סנהדרין עג א; קומץ למנחה למנחת חינוך רלז; העמק שאלה שאילתא לח אות א).

מאבד עצמו לדעת

יש מהאחרונים שכתבו שהמאבד עצמו לדעת אין חייבים להצילו, כשם שאין חייבים על השבת ממונו באבדה מדעת (מנחת חנוך רלז, בקומץ המנחה; הגר"י פערלא בבאורו לרב סעדיה גאון עשה כח); ונחלקו עליהם והוכיחו שאף במקרה זה יש לו עליו מצות וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ, שלא שייך אבדה מדעת על גופו כלל, שהוא אינו שלו, שנפשו קנויה לשמים (תשובת בעל חלקת יואב בשו"ת דברי יששכר קסט; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קעד ענף ג; לאור ההלכה, עמ' שכב ואילך)^[29].

עובר עברה

יש מהאחרונים שכתב, שאף הרואה אדם שעבר עברה חייב להחזירו למוטב, אם הוא יכול, מלבד מצות תוכחה (ראה בערכו), גם משום השבת אבדה, שאם על אבדת גופו חייב, על אבדת נפשו לא כל שכן (מנחת חינוך רלט ו).

הערות שוליים