מיקרופדיה תלמודית:אבי אבות הטמאה

הגדרה^[1] - הדרגה הגבוהה ביותר של טומאת מת, שעושה את הנטמא בה לאב הטומאה.

השם

השם אבי אבות הטומאה הוזכר בראשונים (רש"י פסחים יד ב, ויז א, ובבא קמא ב ב; תוס' נזיר נג ב; ר"ש ורא"ש כלים א א, ואהלות א ב; ועוד)^[2]. במשנה ובתלמוד לא הוזכר שם זה, וכן הרמב"ם קורא אף את המת עצמו בשם אב הטומאה (עיין הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות). ואין בזה הבדל בדין, אלא בשם בלבד.

גדרי אבי אבות הטומאה ואבות הטומאה

המעלות שבאבי אבות הטומאה על אב הטומאה הן: אבי אבות הטומאה מטמא את הנטמא בו טומאת שבעה, ועושה אותו לאב הטומאה; ואב הטומאה מטמא את הנטמא בו טומאת ערב, ועושה אותו רק ראשון לטומאה (אהלות א א, ור"ש ורב עובדיה ברטנורא שם. ועי' רמב"ם טומאת מת ה ט-י), שנאמר: וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת (במי שנטמא במת) תִּטְמָא עַד הָעָרֶב (במדבר יט כב), מכאן למדנו שהמת אבי אבות הטומאה, והנוגע בו אב הטומאה (רש"י שם, ועי"ש בספרי).

סוגי אבי אבות הטומאה מן התורה

ארבעה סוגי אבי אבות הטומאה של תורה הם (אליה רבא אהלות ריש פ"ב):

א. המטמאים במגע ובמשא ובאהל. דוגמאות: מת שלם, כזית בשר מן המת; השדרה; הגולגולת; אבר שלם מן המת, שיש על העצם בשר וגידים; אבר שלם מן החי, של עצם בשר וגידים; רוב בנינו של מת, היינו רוב של שוקיים וירכיים והצלעות והשדרה, אפילו שאין בו רובע הקב; דם מן המת, ועוד (ראה משנה אהלות ב א-ב).

ב. המטמאים במשא ובאהל, ולא במגע. דוגמאות: מלא תרווד (כף, ושיעורו מלא חפניים) רקב, היינו המת שנקבר ערום בארון של שיש ונרקב ונעשה עפר; מלא תרווד ועוד עפר-קברות (אהלות שם)^[3]. שני אלה אינם מטמאים במגע, לפי שאין העפר מחובר יחד, והנוגע בצד זה לא נגע בצד זה, שכל אחד ואחד עפר בפני עצמו הוא (חולין קכה ב, ורש"י ד"ה הא).

ג. המטמאים במגע ובמשא, ולא באהל. דוגמאות: עצם כשעורה^[4]; אבר מן המת, שאין עליו בשר כראוי, היינו שהאבר המחובר באדם אינו יכול להעלות ארוכה בשיעור בשר כזה; אבר מן החי שאין עליו בשר כראוי; השדרה שחסרה ואין בה רובע עצמות; הגלגולת שחסרה ואין בה רובע עצמות. (אהלות שם ג)^[5].

ד. המטמאים במגע ובאהל, ולא במשא. דוגמאות: גולל ודופק (אהלות שם ד)^[6]; קבר סתום כל זמן שהטומאה בתוכו (אהלות ז א; רמב"ם טומאת מת ב טו).

כלים שנגעו במת

באבי אבות הטומאה אחד נחלקו בו ראשונים לאיזה סוג הוא שייך: כלים שנגעו במת, שלמדו מהפסוק: וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב (במדבר יט טז), שחרב הרי הוא כחלל (נזיר נג ב), היינו שהחרב שנטמא בחלל נעשה כמוהו, שאם נטמא באבי אבות הטומאה נעשה אבי אבות הטומאה, נטמא באב הטומאה נעשה אב הטומאה. יש אומרים שכשנעשו אבי אבות הטומאה מטמאים רק במגע, אבל לא במשא ובאהל (רמב"ם טומאת מת ה יג); יש אומרים שמטמאים במגע ובמשא אבל לא באהל (רמב"ן על התורה שם); ויש אומרים שמטמאים כמת עצמו, במגע ובמשא ובאהל (תוס' חולין עב א, ונזיר נג ב).

כלים שנגעו בכלים שנגעו במת אינם נעשים אבי אבות הטומאה (אהלות א ב).

אהל

אהל שמאהיל על המת הרי הוא כבגדים שנגעו במת (רמב"ם טומאת מת ה יב), אלא שאין אהל מטמא באהל, אפילו לסוברים שחרב מטמא באהל כמת עצמו (חזון איש אהלות סימן ט אות יא)^[7].

אבי אבות הטומאה מדברי סופרים

מלבד אבי אבות הטומאה של תורה יש שהם אבי אבות הטומאה מדברי סופרים. דוגמאות:

• דם תבוסה (מלשון מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ (יחזקאל טז ו)), והוא רביעית דם שיצא מקצתה מחיים ומקצתה לאחר מיתה (אהלות ג ה), שמטמא במגע ובמשא ובאהל מדרבנן (נדה סב ב)^[8].

• ארץ העמים, שמטמא במגע ומשא ולא באהל (אהלות שם ג; שבת טו א)^[9].

• בית הפרס, והוא שדה שנחרש בה קבר, שמטמא במגע ובמשא ולא באהל (אהלות שם; פסחים צב א)^[10]. ועוד.

אדם

אף על פי שאין אדם חי נעשה אבי אבות הטומאה לעולם, מכל מקום בעודו נוגע במת, כל זמן שלא פרש ממנו, הוא מטמא כמת עצמו, והוא הנקרא טומאה בחבורין (נזיר מב ב; ע"ז לז ב).

הערות שוליים