מיקרופדיה תלמודית:אבר מן החי

הגדרה^[1] - איסור אכילת אבר שנפרש מבעל חי בעודנו חי.

סיכום תמציתי

האיסור ומקורו

מקור איסור אכילתו

אבר מן החי אסור באכילה שנאמר: וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר (דברים יב כג), זה אבר מן החי (ספרי ראה עז; חולין קב ב), ומשמעות הפסוק לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ בעודו עם הבשר, בעוד החיות עם הבשר (רש"י), או משום שישנם אברים שהנשמה תלויה בהם, לכן נקראים כל האברים "נפש" (ר"ן חולין פ"ד סי' תשצז)^[2].

האיסור נמנה בין הלאוין (ספר המצות לרמב"ם לא תעשה קפב; סמ"ג לאוין קלו; החינוך מצוה תנב), והעובר עליו לוקה (טהרות א א; רמב"ם מאכלות אסורות ה ג).

היתר הנאה

אבר מן החי מותר בהנאה, ואפילו לסוברים שכל מקום שנאמר לֹא תֹאכַל איסור הנאה בכלל (פסחים כא ב; רמב"ם מאכלות אסורות ח טו), מכל מקום אבר מן החי למדים בהיקש מדם: רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם וגו' וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר (דברים שם), מה דם מותר בהנאה, אף אבר מן החי כן (פסחים כב ב)^[3].

מיני בעלי החיים

טהורים וטמאים; בהמה חיה ועוף

מחלוקת תנאים באיזה בעל חיים נוהג איסור אבר מן החי, ושלש דעות בענין:

• נוהג בבהמה חיה ועוף, בין טמאים ובין טהורים.

• אינו נוהג אלא בבהמה חיה ועוף טהורים.

• אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד, אבל לא בחיה ועוף אפילו טהורים (תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ז ט; חולין קא ב–קב א).

הלכה, שנוהג בבהמה חיה ועוף (רמב"ם שם א; טוש"ע יו"ד סב א), בטהורים ולא בטמאים (רמב"ם שם).

דגים וחגבים

דגים וחגבים מותר לאכלם חיים (תוספתא תרומות (ליברמן) ט ו), היינו לחתוך מהם אבר ולאכלו, ואין בהם משום אבר מן החי (תוס' שבת צ ב ד"ה דלא), שדוקא בדבר הטעון שחיטה יש עליו איסור אבר מן החי כשלא נשחט, אבל לא בדגים וחגבים שאינם טעונים שחיטה (רמב"ם שחיטה א ג)^[4]. אבל אסור לאכלם בעינם כשהם חיים, משום בל תשקצו (תוס' שבת שם)^[5].

אדם

אכילה

יש מהראשונים שסובר שאין אבר מן החי נוהג באדם, כיון שבשרו לאחר שמת אסור לדברי הכל, וכל שאין בשרו מותר לאחר שפירש מן הנפש אי אתה מצווה על אבריו (שו"ת הרשב"א ח"א סי' שסד)^[6].

ויש מהראשונים שכתב, שאף באדם אסור אבר מן החי (ריטב"א כתובות ס א)^[7].

קבורה

יש הסבורים, שמעיקר דין קבורה יש חיוב לקבור איבר מן החי (יד המלך על הרמב"ם אבל ב יד; מנחת חינוך מצוה תקלז; שו"ת דובב מישרים ח"א סי' נח; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' רלא-רלב)^[8].

מספר טעמים לדבר:

• במה שנענש יפתח בנשילת איברים מחיים, והיו קוברים אותם (בראשית רבה ס ג)^[9].

• שלא ייטמא כהן באיבר מן החי (ראה נזיר מג ב, ובפירוש הרא"ש שם).

• מוכי שחין מקברים איבריהם (כתובות כ ב).

ויש הסבורים, שמעיקר הדין אין חיוב קבורה בשום איבר שנחתך מן החי (רש"ש גיטין כא ב; שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קא-קב; שו"ת נודע ביהודה תניינא חיו"ד סי' רט; שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' מב; שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' קיח; גשר החיים ח"א פט"ז סי' ב סע' ב; שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' כב אות ב; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פ"ח; ועוד). אכן, נהגו לקבור איבר שנחתך מן החי, כדי להציל את הכהנים מן הטומאה (הפוסקים לעיל, על פי כתובות כ ב, ורש"י שם)^[10].

יש מי שהבדיל בין איברים שיש בהם בשר גידים ועצמות שחייבים בקבורה, כי יש בהם טומאת איבר מן החי; לבין איברים שאין בהם עצמות, או שחסר מעט מהעצם, שאין צריך לקוברם (יוסף אומץ (החיד"א) סי' ל; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קמא; שו"ת באר משה ח"ב סי' קיג אות ג).

כל עוד איננו קובר את האיבר, צריך לשים אותו בחדר מיוחד שלא יכנסו לשם הכהנים, כי איבר מן החי מטמא (שו"ת שבות יעקב שם).

נהגו לקבור את האיברים שנכרתו בחיים יחד עם הגוף המת, ויש בזה נחת רוח לנפטר לקבור עמו כל חלקי גופו (ראה שו"ת עמק שאלה חיו"ד סי' צז; מעבר יבוק שפתי רננות סי' כה).

אם שכחו לקבור איבר שכרתו מחיים, יש מי שכתב שאף מותר לפתוח את הקבר עד מקום הלבנים שלמעלה מגוף הנפטר, ולהניח שם את האיבר שנכרת, עם בקשת המחילה מהנפטר בעת פתיחת הקבר (שו"ת יביע אומר ח"ט חיו"ד סי' לה).

הנאה

אין איסור הנאה באיבר מן החי (ראה לעיל)^[11], ולכן מותר לרופאים להתלמד עליו ולעשות בו ניסיונות, ובלבד שלא ישליכוהו אחר כך בביזיון, אלא יצניעו או יקברו מה שנשאר, או יאבדו מן העולם על ידי שריפה (שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' רלב; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פ"ח, ושם חט"ו סי' יג אות ג).

טומאת כהן

הכהן מוזהר שלא להיטמא לאיבר מן החי, שאין בו כדי לעלות ארוכה אם היה מחובר (שו"ע יורה דעה שסט א), ואינו מיטמא לאיבר מן החי של אביו (סוטה ג א; נזיר מג ב; רמב"ם אבל ב יד; טוש"ע יו"ד שעג ט), ומוזהר מלהיטמא אף לאיבר מן החי של עצמו (שו"ת נודע ביהודה תניינא חיו"ד סי' רט). ודווקא אם האיבר שלם מוזהר עליו, אבל אם אין האיבר שלם לא חל שם טומאה עליו (ספר הר אבל ריש ענף יח). הגדרת איבר שלם הוא כשהוא כברייתו - בשר, גידים ועצמות (רמב"ם טומאת מת ב ג)^[12].

מרבנו דורנו דנו בדינו של כהן שנקטע אבר מגופו בתאונה, אם מותר לחברה לגופו על ידי ניתוח, וכן כהן שזקוק לאיבר, לבשר, או לעצם ממת, אם מותר לחבר לו חלקים אלו^[13].

האברים

שלשה מיני אברים הם:

• שיש להם בשר גידים ועצמות, כגון היד והרגל וכיוצא.

• שאין בהם אלא בשר בלבד, כגון הלשון והביצים והטחול והכליות והחלב וכיוצא.

• שאין בהם אלא עצמות וגידים בלבד, והיא הארכובה הנמכרת עם הראש, היינו העצם הנחתך עם הפרסות כשמפשיטים את הבהמה.

בשני המינים הראשונים יש איסור אבר מן החי לדברי הכל, אלא שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו אסור משום אבר מן החי, והאבר שיש בו עצם אין בו איסור אבר מן החי עד שיפרוש מן החי כברייתו, היינו בשר וגידים ועצמות, אבל אם פירש מן החי הבשר בלבד איסורו משום בשר מן החי (ראה ערכו), ולא משום אבר מן החי (רמב"ם מאכלות אסורות ה ב). ויש חולקים וסוברים שאף באבר שאין בו עצם כשחתך מקצתו אין בו משום אבר מן החי (הראב"ד שם), ואינו חייב לדבריהם על החֵלֶב משום אבר מן החי אלא כשתלש כליה בחלבה ואכלה, שהוא אבר שלם (הרמב"ן חולין סוף פ"ז. ועי' מגיד משנה מאכלות אסורות שם).

באבר שאין בו בשר כלל, הסתפקו האחרונים אם חייבים עליו משום אבר מן החי, כיון שבעצם בלבד בלי בשר אין עליו שם אכילה (עי' שו"ת חקרי לב חיו"ד סי' לא; אמרי בינה טריפות סי' ו; עמק הלכה יו"ד סי' ב; שו"ת תורת חסד או"ח סי' יח. ועי' דרכי תשובה סי' סב ס"ק ב).

האכילה

השיעור

שיעור אכילת אבר מן החי לחיוב מלקות הוא בכזית, שנאמר בו לשון אכילה: וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר (דברים יב כג), ואין אכילה פחותה מכזית (חולין קב א).

פחות מכזית אסור לאכול, אבל אין לוקין עליו (טור יורה דעה סי' סב)^[14].

כולו או חלקו

בין שאכל האבר כולו ובין שאכל חתיכה ממנו, עובר (רמב"ם מאכלות אסורות ה ד); ויש סוברים שאינו חייב אלא אם כן אכל אבר שלם, שיש בו כזית (תוס' חולין צו ב ד"ה ורבי)^[15].

חידוש בשיעור האיסור

חידוש יש באבר מן החי שגם הגידים והעצמות מצטרפים לכזית, שלא כשאר מאכלות אסורות שאין הגידים והעצמות מצטרפים, ובלבד שיהיה בו משהו בשר (חולין קב א), שלפיכך חילקה התורה אבר מן החי ובשר מן החי לשני איסורים מיוחדים, להודיענו שחייב על האבר אף על פי שאין בו שיעור בשר, אלא שהגידים והעצמות משלימים את השיעור, וחייב על בשר מן החי אף על פי שאיננו אבר (רש"י. וראה עוד ערך בשר מן החי).

מכיון שחידוש הוא - אין לך בו אלא חידושו, לפיכך:

• אינו חייב אלא אם כן אכלו כברייתו, שלא נשתנה האבר מכמות שהיה, וגם אכלו כדרך שרגילים לאכול (עי"ש ברש"י ותוס').

• אם אחר שתלש את האבר מבעל החיים הפריד את הבשר מן הגידים והעצמות שבו, שוב אין הגידים והעצמות מצטרפים לכזית, שאין האבר כברייתו (רמב"ם שם ג).

• חלק את האבר לשנים קודם שיתנו לתוך פיו ואכל מקודם חציו האחד ואחר כך חציו השני, אף על פי שלא שהה באכילת שניהם יותר מכדי אכילת פרס (ראה ערכו), אין מצטרפים, לפי שסתם אכילה היא בבת אחת, ובאבר מן החי שחידוש הוא אינו חייב אלא באכילה רגילה (חולין קג ב ורש"י); ויש סוברים שאפילו אם אחר שחלק את האבר אכלו בבת אחת אינו חייב, שכיון שחלקו שוב אין עליו שם של אבר כברייתו (תוס' שם)^[16].

• נתן האבר לתוך פיו ונחלק שם בפנים קודם שיבלענו, נחלקו אמוראים אם חייב שהרי נהנה גרונו בכזית שלם (גמ' שם), ויש כאן אכילה בבת אחת (לפי טעם רש"י), או שדרך הוא שנחלק בפנים בשעת לעיסה ויש עליו שם אבר (תוס'); או שהוא פטור שאין כאן אכילה במעיו (גמ' שם), שכשיורד לתוך מעיו צריך שיהא בו שיעור אכילה (רש"י), או שאין עליו שם אבר אפילו כשנחלק בשעת לעיסה (לפי טעם תוס'). הלכה שחייב (רמב"ם שם ד).

שלא כדרך הנאה

אבר מן החי שאכלו שלא כדרך הנאתו (ראה ערך אכילה) חייב, שהרי העצמות הם שלא כדרך האכילה וחייב, ולכן אף אם אכל הבשר שלא כדרכו חייב (דרוש וחידוש לרבי עקיבא איגר פסחים כד ב).

ויש אומרים שפטור כמו בכל האיסורים (פרי מגדים סי' סב בשפתי דעת סק"א).

אימתי חל האיסור

בחיי הבהמה

נחלקו תנאים אם בהמה בחייה לאברים עומדת או לאו לאברים עומדת, כלומר: אם יש על האברים קודם שנפרשו מן הבהמה שם האיסור של אבר מן החי או לא. נפקא מינה: נטל צפור טהורה חיה שאין בה כזית בשר אלא בצירוף הגידים והעצמות ואכלה כולה - אם חייב משום אבר מן החי או פטור (חולין קב ב). הלכה: לאו לאברים עומדת (מגיד משנה ולחם משנה בדעת הרמב"ם שם ה).

מפרכסת

אבר שנחתך מן המפרכסת – בעל חיים שנשחט או נהרג ועדיין יש תנועות אברים - הרי זה אבר מן החי, שהמפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה. במה דברים אמורים במפרכסת על ידי מיתה, או על ידי שחיטה פסולה, אבל נשחטה שחיטה כשרה ומפרכסת, שחיטתה מתירתה, ואבר שנחתך ממנה אין בו משום אבר מן החי (חולין קכא ב).

עובר

אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטת האם, הרי זה אבר מן החי, אפילו מת העובר קודם שחיטה; וכן אם מתה הבהמה ואחר כך חתכו, האוכלו לוקה משום אבר מן החי (רמב"ם שם יא, על פי חולין סח א ועג ב).

אבר המדולדל

אבר שלא נפרש לגמרי מבעל החיים אלא שמחובר במקצתו, אם אינו יכול לחזור ולחיות ולא נפרש עד לאחר שחיטה, אינו כאבר מן החי והשחיטה מתירתו, אלא שאסור באכילה מדרבנן, ונקרא "מצות פרוש" (חולין עד א, ורש"י ורשב"א שם; טוש"ע יורה דעה נה ה וסב ג), גזרה משום אבר מן החי (בית יוסף בשם הרשב"א). ויש אומרים שאסור מן התורה אלא שאין לוקים עליו (רמב"ם שם ו). מתה הבהמה רואים את האבר כאילו נפל מחיים וחייבים עליו (חולין שם; רמב"ם שם. ועי' ש"ך סי' סב ס"ק ו).

ביצי זכר שנתלשו ועדיין הן מעורות בכיסן, נחלקו אמוראים אם אסורות משום אבר מן החי (חולין צג ב. וראה תוס' שם ד"ה מדלא). הלכה כדברי המתיר, אלא שנהגו כל ישראל שלא לאכלן (רמב"ם שם ז; שו"ע סוף סי' סב, על פי חולין שם)^[17].

אבר שנשמט ממקומו במקום שאינו מטריף את הבהמה, מותר לאכלו אחר שחיטה אפילו אם אין עור ובשר חופים את רובו (שו"ת הרשב"א ח"א סי' פט; רמ"א סב ג), אלא שהמנהג להחמיר בזה (רמ"א שם. ועי' רמב"ם שם ז).

איסורו לבני נח

מקור האיסור מן התורה

אבר מן החי הוא מכלל שבע מצוות בני נח (סנהדרין נו א). יש שלמדו מהפסוק: אָכֹל תֹּאכֵל (בראשית ב טז), העומד לאכילה ולא אבר מן החי, שבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה (סנהדרין שם ב, ורש"י ד"ה אכול). לפי זה כבר נאסרו באבר מן החי מאדם הראשון; ויש שלמדו מהפסוק שנאמר לנח: אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ (בראשית ט ד. סנהדרין נז א; רמב"ם מאכלות אסורות ה א, ומלכים ט א). ולפי זה לא נאסר אבר מן החי אלא מנח ואילך (רמב"ם מלכים שם).

יסוד האיסור

ביסוד האיסור של אבר מן החי לבני נח יש מי שהגדיר שהוא שונה מאיסורו לישראל: בישראל האיסור הוא מפני שאבר זה מת בלי שחיטה, וכשם שמיתת כולה אוסרת את הבהמה כך מיתת מקצתה אוסרתה, ולכן אמרו: אבר מן החי חייב משום נבלה (תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ז י, ועי"ש בתוספת ראשונים גירסאות אחרות), ופירושו: גדר האיסור של אבר מן החי הוא בתורת נבלה; אבל בבני נח, שהנבלה מותרת להם, איסור אבר מן החי הוא, להיפך, משום שבא מן החי ולא מן המת (הרי"י רבינוביץ מפוניבז' בשו"ת נאות יעקב סי' יב).

טמאים וטהורים

בני נח חייבים על אבר מן החי בטמאים כבטהורים (חולין קב א), שכיון שמותרים בבשר הטמאים אף הם בכלל איסור אבר מן החי (רש"י).

עופות ושרצים

יש אומרים שאין בן נח נענש על אבר מן החי מן העוף (רמב"ם מלכים ט יא)^[18], אבל איסור יש (כסף משנה ורדב"ז שם. ועי' אור חדש פסחים כב).

על אבר מן החי משרצים אין בן נח מוזהר, שנאמר: אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ (בראשית ט ד), מי שדמו חלוק מבשרו, יצאו שרצים שדמן כבשרן (סנהדרין נט ב, ועי"ש ברש"י).

איסור לפני עור

אסור לישראל להושיט אבר מן החי לבן נח משום וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא יט יד. פסחים כב ב). ונחלקו הראשונים אם אבר המדולדל שאינו אסור אלא מדרבנן (ראה לעיל) מותר להושיטו לבן נח (עי' ש"ך סי' נה ס"ק יא, מחלוקת הרשב"א והר"ן עם הסמ"ק).

השיעור

בן נח חייב על אבר מן החי בכל שהוא, שלא ניתנו שיעורים אלא לישראל (רמב"ם מלכים ט י).

ויש אומרים שבן נח חיובו באבר מן החי במשהו בשר וגידים ועצמות (תוס' חולין לג א ד"ה אחד).

על טומאת אבר מן החי ראה ערכים נבלה; מת. על אבר מן החי בתורת בריה – ראה ערך בריה.

הערות שוליים