מיקרופדיה תלמודית:אדם קרוב אצל עצמו
|
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - אין אדם נאמן להעיד על עצמו בין לטובתו ובין לרעתו, כי אדם קרוב לעצמו וקרוב פסול לעדות, בין לזכות ובין לחובה.
סיכום תמציתי
כלל זה אמור בעיקרו לענין מי שמעיד על עצמו שעשה מעשה רשע, שאינו נפסל בכך לעדות.
ולא עוד אלא העיד על מעשה רשע אחד שעשה הוא וחברו, אינו נפסל אפילו לעדות זו עצמה במה שנוגע לחברו. לדוגמא: אם העיד על אחד שהלוה לו ברבית, אף על פי שגם הלוה הוא רשע הפסול לעדות, אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, והוא ואחר מצטרפים לפסול את המלוה לעדות.
כשם שאין אדם נפסל לעדות על ידי עצמו, כך אינו נענש על ידי עדות עצמו - לא עונש מלקות וקנסות, ולא עונש מיתה.
שתי שיטות בראשונים בגדר הקורבה של אדם לעצמו:
- לשיטה אחת פסול זה של אדם קרוב אצל עצמו נלמד מדין פסול הקורבה. שיטה זו משוה לגמרי את עדות האדם על עצמו, לעדות הקרובים שמנו חכמים, ואילו העיד על אחיו שהוא רצחו, לא היה פוסלו, קל וחומר על עצמו.
- השיטה השניה מבדילה בין הפסול של אדם קרוב לעצמו ובין פסול הרגיל של קורבה, וכל שאומר אדם על עצמו אינו נחשב עדות כלל אלא דומה כמי שאינו, אבל כשמעיד על אחרים, אפילו שהוא קרוב הרי זו עדות, אלא שנקראים עדים פסולים. כלומר: עדות על עצמו בטלה מעיקרה וכאילו לא נשמעה מעולם כלל, מה שאין כן עדות קרובים, חל עליה שם עדות, אלא שהיא עדות פסולה.
מהמחלוקת האמורה על הגדרת הכלל אדם קרוב לעצמו עולות כמה מחלוקות להלכה, בדין עדות האדם על עצמו, כגון לגבי הדין של נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, לגבי הדין שעד צריך שיהיה תחילתו וסופו בכשרות, ולענין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.
האדם שמעיד על אשתו, כגון פלוני בא על אשתי, הוא ואחד מצטרפים להורגו אבל לא להורגה, שכשם שאדם קרוב אצל עצמו כך אדם קרוב אצל אשתו.
בנוגע לאדם שמעיד על ממונו, הסתפקו אם אומרים אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם קרוב אצל ממונו, או שאומרים אדם קרוב אצל ממונו. נפשט הספק: אין אדם קרוב אצל ממונו.
תחומי הפסול של קרוב לעצמו
לפוסלו לעדות
כלל זה אמור בעיקרו לענין מי שמעיד על עצמו שעשה מעשה רשע, שאינו נפסל בכך לעדות (רמב"ם עדות יב ב).
העיד עליו ועל חברו
ולא עוד אלא העיד על מעשה רשע אחד שעשה הוא וחברו, אינו נפסל אפילו לעדות זו עצמה במה שנוגע לחברו. לדוגמא:
- העיד על פלוני שרבעו לרצונו (ראה ערך משכב זכור), שאם נקבל את עדותו בשלימותה הרי הוא עצמו רשע ואינו נאמן על הרובע, אנו אומרים: "אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע", ואם יש עמו עד נוסף המעיד כמותו - מצטרפים להרוג את הרובע (סנהדרין ט ב; רמב"ם שם).
- וכן אם העיד על אחד שהלוה לו ברבית, אף על פי שגם הלוה הוא רשע הפסול לעדות, אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, והוא ואחר מצטרפים לפסול את המלוה לעדות (שם כה א; רמב"ם שם).
האם נחלקו תנאים בכלל זה
הלכות אלו רבא אמרן, והלכה כמותו (רמב"ם עדות יב ב; טוש"ע חושן משפט לד כה - כו; שם צב ה). רב יוסף חולק וסובר שאינו נאמן אף על הרובע (סנהדרין ט ב).
לדעת רבא מחלוקת תנאים בדבר: מי שמעיד שהרג אדם, חכמים סוברים שאשתו של ההרוג מותרת להינשא (משנה יבמות כה א), שאדם קרוב אצל עצמו, ואינו נפסל לעדות על פיו שמעיד שרוצח הוא (גמרא יבמות שם ב); לרבי יהודה אשתו אסורה להינשא (משנה שם). הלכה כחכמים[2].
ונחלקו ראשונים:
- יש סוברים שרבי יהודה שנחלק על חכמים, וכן רב יוסף שנחלק על רבא - חולקים לגמרי על הכלל שאדם קרוב אצל עצמו (פירוש המשניות לרמב"ם יבמות ב ט; מאירי יבמות כה א ד"ה ור' יהודה).
- ויש סוברים שבעיקר הכלל של אדם קרוב אצל עצמו הכל מודים, וכל המחלוקת בין רב יוסף ורבא הוא רק אם אומרים פלגינן-דבורא [-מחלקים דיבורו, מקצתו מתקבל ומקצתו מתבטל (ראה ערך פלגינן דיבורא)], שרב יוסף סובר שאם נאמין שפלוני רבע, אנו צריכים להאמין לו גם מה שאמר על עצמו שנרבע לרצונו, וממילא הרי רשע הוא והתורה אמרה (שמות כג א) אַל תָּשֶׁת גו' רָשָׁע גו' עֵד, כי לא פלגינן דיבורא; ורבא סובר פלגינן דיבורא, ונאמן על חברו ולא על עצמו, אבל כשמעיד עדות של מעשה רשע על עצמו בלבד, בלי צירוף עם חברו, הכל מודים שאינו נפסל על פי עצמו (תוספות יבמות כה ב ד"ה לימא).
לענין עונש
כשם שאין אדם נפסל לעדות על ידי עצמו, כך אינו נענש על ידי עדות עצמו - לא עונש מלקות וקנסות (רש"י יבמות כה ב ד"ה ואין)[3], ולא עונש מיתה (ראה רמב"ם סנהדרין יח ו, ושם טעם אחר לדבר; פירוש המשניות לרמב"ם סנהדרין ו ב)[4].
פסול נוגע
יש אומרים שפסול "נוגע בדבר" (ראה ערכו) טעמו גם כן משום שאדם קרוב אצל עצמו (רמב"ן בבא בתרא מג א ד"ה ואמאי, בשם רבוותא; לבוש חושן משפט לז א).
ויש חולקים (נמוקי יוסף בבא בתרא מג ד"ה כגון; סמ"ע וש"ך חושן משפט לז סק"א), ולדעתם, שני סוגי נוגע בדבר הם: כשמעיד על ממון שלו אינו עד, שאדם קרוב אצל עצמו (ראה למעלה), וכשמעיד על ממון של אחר, שבאה לו הנאה ממנו, הרי זה נוגע, שפסול לא משום קורבה אלא מפני שחשוד לשקר מחמת נגיעתו (קצות החושן לז סק"ה, וראה נתיבות המשפט שם סק"א וסק"ט).
גדרו
שתי שיטות בראשונים בגדר הקורבה של אדם לעצמו:
- לשיטה אחת פסול זה של אדם קרוב אצל עצמו נלמד מדין פסול הקורבה (רש"י סנהדרין ט ב ד"ה רבא). שיטה זו משוה לגמרי את עדות האדם על עצמו, לעדות הקרובים שמנו חכמים (סנהדרין כז - כט), "ואילו העיד על אחיו שהוא רצחו, לא היה פוסלו, קל וחומר על עצמו" (ערוך ערך קרוב. וראה תוספות סנהדרין ט ב ד"ה ואין; בעל המאור מכות ז א; רא"ש מכות א יג בשם יש מתרצין).
- השיטה השניה מבדילה בין הפסול של אדם קרוב לעצמו ובין פסול הרגיל של קורבה, וכל שאומר אדם על עצמו אינו חשוב עדות כלל אלא דומה כמי שאינו, אבל כשמעיד על אחרים, אפילו שהוא קרוב הרי זו עדות, אלא שנקראים עדים פסולים. כלומר: עדות על עצמו בטלה מעיקרה וכאילו לא נשמעה מעולם כלל, מה שאין כן עדות קרובים, חל עליה שם עדות, אלא שהיא עדות פסולה (תשובות הר"א אב"ד שברא"ש מכות שם, רמב"ן וריטב"א מכות ז א; נמוקי יוסף יבמות כה ב ד"ה ואין. וראה ש"ך לג ס"ק טו, וביאור הגר"א שם ס"ק לא. בנודע ביהודה קמא אבן העזר עב כתב שהיא השיטה היותר מחוורת).
מקורו
המקור בתורה לכלל שאדם קרוב לעצמו שונה הוא לשתי השיטות האמורות. לדעת הסוברים שקרוב ממש הוא, מקורו מאותו הפסוק שלמדים ממנו פסול קורבה בכלל (ראה סנהדרין כז ב. וראה ערך פסולי עדות), ואף על פי שעדות אדם לעצמו לא נרמז במיוחד בפסוק זה, הרי הוא נלמד בקל וחומר כנ"ל. לשיטה השניה, מקורו מהפסוק: לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד וגו' עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר (דברים יט טו), ודרשו: במקיימי דבר הכתוב מדבר (מכות ו א), דהיינו העדים, ולא בעושי הדבר (רש"י שם ד"ה יקום. וראה בתשו' הר"א אב"ד ברא"ש מכות א שם יג - יד).
ויש מהראשונים שהסבירו מה שאדם קרוב לעצמו, לפי שמעולם לא נתכוין להעיד על עצמו (יד רמ"ה לסנהדרין ט ב ד"ה רבא; שיטה מקובצת כתובות יח ב בשם שיטה ישנה ד"ה ובחמשה).
הדינים השנויים במחלוקת
מהמחלוקת האמורה על הגדרת הכלל אדם קרוב לעצמו עולות כמה מחלוקות להלכה, בדין עדות האדם על עצמו[5]:
- לגבי הדין של נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה (מכות ה א).
לשיטה הראשונה אין הבדל בין אם אחד מהעדים פסול משום קורבה, בין אם הוא פסול משום אדם קרוב אצל עצמו - כל שבא לפני בית דין ומצטרף עם שאר העדים בהגדה, הוא פוסל בצירופו את כל העדות (שם); ואילו לשיטה השניה, כל שהוא קרוב לעצמו איננו בגדר עד כלל, ולא נכלל בצירוף לעדות ואינו פוסל את שאר העדים (ראה ש"ך לו ס"ק טו, תומים שם סק"ה, ודברי משפט שם סק"ב).
- לגבי הדין שעד צריך שיהיה תחילתו וסופו בכשרות (בבא בתרא קכח א).
לדעה הראשונה, גם בפסול של אדם קרוב לעצמו כך הדין, כגון אם היתה לו מקודם נגיעת ממון בדבר ואחר כך הסתלק מן הממון - לסובר שפסול נוגע-בדבר (ראה ערכו) - הוא מפני שאדם קרוב לעצמו; אך לדעה השניה, יש אומרים שגם תחילתו בפסול וסופו בכשרות כשר, שהרי בתחילה לא היה בגדר עד כלל ואין כאן תחילתו בפסול (רמב"ן בבא בתרא מג א ד"ה ואמאי בשם רבוותא, וראה שם שאף לדעה ראשונה יש סברא שכשר. וראה ש"ך לז ס"ק לב, וחתם סופר חושן משפט לו).
- לענין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד (מכות ג א).
לדעה הראשונה, אף בעדות על עצמו לא יוכל אחרי ההגדה הראשונה לתקן דבריו באופן שנוכל לומר פלגינן דיבורא; ואילו לדעה השניה כיון שאין עליו שם עד כלל, לא היתה הגדתו הראשונה בכלל הגדה (שו"ת זכרון יוסף אבן העזר ז, וראה שם הדוגמא שמביא לזה).
באשתו ובממונו
באשתו
האדם שמעיד על אשתו, כגון פלוני בא על אשתי, הוא ואחד מצטרפים להורגו אבל לא להורגה, שכשם שאדם קרוב אצל עצמו, כך אדם קרוב אצל אשתו (סנהדרין י א, וברש"י ד"ה פלוני).
עדות על אשתו בלשון "אין אדם מעיד על עצמו" מצינו במשנה (כתובות כז ב) אלא ששם העדות היא לטובתה (וראה מנחת חינוך תקפט, בגדר פסול העדות של אדם על אשתו).
===בממונו===
בנוגע לאדם שמעיד על ממונו, כגון שהעיד פלוני רבע שורי (ראה ערך רובע ונרבע), הסתפקו בגמרא אם אומרים אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם קרוב אצל ממונו, או שאומרים אדם קרוב אצל ממונו. נפשט הספק: אין אדם קרוב אצל ממונו (סנהדרין י א; רמב"ם עדות יב ב). ושני פירושים בדבר:
- שנאמן גם על פלוני וגם על השור, אם מטעם שמתוך שנאמן על חברו נאמן גם על שורו ולא פלגינן דיבורא (רש"י סנהדרין שם ד"ה מי), ואם מטעם שאין אדם קרוב כלל אצל ממונו, ואיננו פסול לעדות לגבי השור אלא נידון כרחוק (מאירי סנהדרין שם ד"ה פלוני לשיטת הרמב"ם. וראה מחנה אפרים הל' עדות ב).
- שמתוך שאינו נאמן על השור, אינו נאמן גם על פלוני, לפי שלגבי השור אינו כעצמו וכבעל דבר, אלא נידון כפסול מחמת קורבה, ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה (כשיטה השניה לעיל. ראה הר"א אב"ד שברא"ש מכות א יג, ושאר המקורות שלמעלה).
וכל זה דוקא כשאנו דנים על הממון כשהוא לעצמו, בלי קשר עם הבעלים, כגון שור שרבע שאנו באים לעשות דין בשור, ולפיכך איננו כמעיד לעצמו; אבל אם מעיד שנכסים אלה שלי או אינם שלי, זהו ודאי מעיד על עצמו (חי' הר"ן סנהדרין שם. וראה נתיבות המשפט לז ס"ק א); ויש חולק וסובר שאף באופן זה הוא פסול כקרוב ולא כבעל דבר (שו"ת הרא"ש כלל ג סי"ג, לפי דברי משפט לו סק"ב. וראה בעל התרומות שער נא ח"ד).
הערות שוליים
- ↑ א, טור קפט - קצג.
- ↑ לרב יוסף טעם אחר לחכמים המתירים, לפי שגם פסול דאורייתא כשר לעדות אשה, ראה שם בגמרא.
- ↑ וראה ערך אין אדם משים עצמו רשע וערך מודה בקנס.
- ↑ בנוגע לדיני ממונות יש כלל אחר: הודאת-בעל-דין (ראה ערכו) כמאה עדים. אבל במקום שאין תוקף להודאת בעל דין, משום שבהודאתו על עצמו הוא מפסיד לאחרים, שוב אנו אומרים שאדם קרוב אצל עצמו ואין לעדותו ערך (נתיבות המשפט לז סק"א, על פי ש"ך מז סק"ד).
- ↑ עוד מחלוקת עולה לענין פלגינן דבורא, ראה ערכו.