מיקרופדיה תלמודית:אדר

הגדרה^[1] - החודש השנים עשר למספר החדשים (אסתר ג ז. ראש השנה ז א), ובשנה מעוברת נוסף חודש שלש עשרה הוא אדר שני.

סיכום תמציתי

הקביעות

בזמן הזה

ראש חדש אדר הוא שני ימים: ביום שלשים לשבט ולמחרתו, שהוא ראשון באדר, שחודש שבט לעולם מלא (רמב"ם קידוש החודש ח ד-ה; טור אורח חיים תכז ותכח).

הימים שאפשר לחול בהם הראשון באדר, בזמן הזה, שהקביעות על פי החשבון הם: ב' ד' ו' ז' (טוש"ע או"ח תכח ב).

אדר לעולם חסר, בן כ"ט יום (שם).

בזמן שקידשו על פי ראיה

בזמן שקידשו את החודש על פי הראיה (ראה ערך קדוש החודש) נחלקו תנאים אם אדר פעמים מלא ופעמים חסר (רבי עקיבא, בכורות נז ב ונח א), או שהוא לעולם חסר (בן עזאי שם. ועי' ראש השנה יט ב).

בזמן שקידשו על פי הראיה היו שלוחי בית דין יוצאים למקומות הרחוקים מירושלים להודיע באיזה יום קידשו ראש חדש אדר, כדי שידעו מתי פורים (ראש השנה יח א).

דיני החודש

משנכנס אדר מרבין בשמחה (תענית כט א), לפי שבחודש זה נעשו נסים לישראל (רש"י). לפיכך ישראל שיש לו דין עם העכו"ם יתדיין עמו בחודש אדר שמזלו יפה (שם ב; רי"ף שם; רא"ש שם פ"ד סי' לב; שאילתות דרב אחאי, פר' תבא, שאילתא קנח; מגן אברהם סי' תרפו סק"ה).

• באחד באדר משמיעים על השקלים (שקלים א א), שבית דין שולחים בכל ערי ישראל ומכריזים שיביאו את שקליהם (הרע"ב), לפי שמראש חודש ניסן צריכים להביא קרבנות מהשקלים החדשים [ראה ערך שקלים] (מגילה כט ב. ועי' ירושלמי ריש שקלים). מטעם זה קורים בראש חודש אדר שחל בשבת, או בשבת שלפניו כשחל ראש חודש בחול, פרשת שקלים (חינוך קה; שו"ע או"ח תרפה א,ה) – שמות ל יא-טז - והיא הראשונה מארבע פרשיות [ראה ערכה].

• באחד באדר משמיעים אף על הכלאים (שקלים שם), שמכריזים שיעקרו את הזרעים הניכרים בין התבואה, לפי שבאותו זמן כבר גדלו עד שהכלאים ניכרים (מגילה שם ותוספות ד"ה על הכלאיים. ועי' רש"י שם יג ב ד"ה ועל; ירושלמי שקלים שם).

• ז' בו יום תענית, לפי שבו מת משה רבנו (מגילת תענית פרק אחרון; בעל הלכות גדולות הלכות תענית; טוש"ע או"ח סי' תקפ. ועי' תוס' נזיר יד א ד"ה אמר כמשה). אנשי חברא קדישא קבעו יום זה ליום תענית.

• ט' בו יום תענית, לפי שבו נחלקו בית שמאי ובית הלל (בעל הלכות גדולות שם; טוש"ע שם).

• י"ב בו, יום טוריינוס, שתפס את לולינוס ואת פפוס אחיו בלודקיא ואמר: אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם יבוא אלקיכם ויצילכם, אמרו לו: חנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורים היו וראויים היו להיעשות להם נס, ונבוכדנצר מלך הגון היה וראוי להיעשות נס על ידו, ואותו רשע הדיוט הוא ואינו ראוי להיעשות נס על ידו וכו', ולא זזו משם עד שבאו עליו דיופלי (שני שרים) מרומי ופצעו את מוחו בגיזרין (מגילת תענית פרק יב; תענית יח ב). לפיכך עשאום יום טוב ואסרו להתענות בהם (שם).

• י"ג בו, יום ניקנור, אחד מאפרכי יונים, ובכל יום היה מניף ידו כנגד ירושלים וכנגד בית המקדש ומחרף ומגדף ואומר מתי יפלו בידי ואהרוס את המגדל הזה, וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום חתכו את ראשו וקצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאוהו נגד ירושלים, וכתבו מלמטן: הפה שדבר בגאוה וידים שהיו מניפות נגד יהודה וירושלים ובית המקדש נקמה זו תיעשה בהם (מגילת תענית שם; תענית שם). לפיכך עשאום יום טוב ואסרו להתענות בהם (שם)^[2].

• י"ג בו תענית אסתר – ראה ערכו.

• י"ד וט"ו בו, ימי פורים – ראה ערכו.

• בט"ו בו שלחנות - בעלי מטבעות המחליפים שקלי כסף בפרוטות (רש"י מגילה כט ב ד"ה בחמשה) - היו יושבים במדינה, להחליף מעות לישראל לצורך מחצית השקל (שקלים א ג).

• בט"ו בו בית דין מתקנים את הדרכים ואת הרחובות (שקלים א א), שנתקלקלו בימות הגשמים (תוספתא שם א א), שיהיו מתוקנים לעולי רגלים (שם), או בשביל הרוצחים בשגגה שיוכלו לנוס לערי מקלט מפני גואל הדם (פירוש המשניות לרמב"ם, ובחבורו רוצח ח ו), ואת מקוות המים, ועושים כל צרכי הרבים, ומציינים על הקברות מפני הטומאה, ויוצאים שלוחי בית דין על הכלאים (שקלים שם), לעקרם או לקנוס הבעלים שלא עקרו (שם ב), ולא סמכו על ההכרזה של אחד באדר, שמא לא עקרו הבעלים (פירוש המשניות לרמב"ם). צרכי הרבים הם: דיני ממונות ונפשות ומכות ופדיית ערכים וחרמים ושארי דברים התלויים בבית דין, ופתיחת בורות של מים מכונסים, שיהיו מים מצויים לשתיה בימות החמה (ירושלמי שם).

• בט"ז בו, החלו לבנות חומת ירושלים שסתרוה אויבים, וכשהתחילו לבנותה עשאוהו יום טוב לאסור בו גם ההספד (מגילת תענית פי"ב).

• בי"ז בו נעשה נס לחכמי ישראל שברחו לסוריא מפני ינאי המלך שביקש להרגם, והאויבים שבאותו מקום צרו עליהם וברחו גם משם (שם).

• בכ' בו נעשה נס על ידי תפלת חוני המעגל שירדו גשמים, ואחרי כן מחמת ריבוי הגשמים התפלל שלא ירדו ופסקו (שם, ועי' תענית יט א).

• בכ"ה בו ישבו שלחנות במקדש, שזמן תרומת הלשכה (ראה ערכה), שהוא באחד בניסן, מתקרב, וימהרו להביא שקליהם, שמאותו היום מתחילים למשכן את מי שלא הביא עדיין (שקלים שם, ועי"ש בירושלמי, ומגילה כט ב).

• בכ"ח בו בטלה הגזירה שגזרה מלכות יון שלא יתעסקו ישראל בתורה, ושלא ימולו את בניהם, ושלא ישמרו את השבת, ועשאוהו יום טוב לאסור בו אף את ההספד (שם; תענית יח א).

• בכ"ט בו גורן למעשר בהמה (ראה ערכו) לבן עזאי, שסובר אדר הסמוך לניסן לעולם חסר. לר' עקיבא, הסובר שפעמים מלא ופעמים חסר, הגורן ביום האחרון לחודש (בכורות נז ב ונח א).

הלכה שבטלה מגילת תענית (ר"ה יט ב. וראה ערך מגילת תענית), לפיכך בטלו הימים הטובים שנתקנו בימי בית שני, מלבד חנוכה ופורים.

על פרשת שקלים, פרשת זכור ופרשת פרה שקוראים בחודש אדר – ראה ערך ארבע פרשיות.

אדר ראשון ואדר שני

בשנה מעוברת (ראה ערך עבור שנה) מוסיפים חודש לשנה ועושים שני אדרים.

אדר ראשון הוא שנקרא חודש העיבור, והוא שניתוסף על השנה (רש"י ראש השנה יט ב ד"ה כמה, ותוס' שם ד"ה אדר. ועי' ירושלמי מגילה א ה, הובא בתוס' ראש השנה שם). לפיכך מי שנדר או נשבע לעשות דבר פלוני בחודש העיבור - חייב לעשות באדר ראשון (שו"ת הרדב"ז ח"א סי' קנ).

קביעות החודש

שלש דעות נאמרו בגמרא על קביעות שני האדרים:

• שניהם חסרים (רבי יהושע בן לוי משום קהלא קדישא דירושלים, ר"ה יט ב); רצו לעשות שניהם מלאים עושים, שניהם חסרים עושים, אחד מלא ואחד חסר עושים (ר' סימאי משום חגי זכריה ומלאכי, שם); לעולם הראשון מלא והשני חסר (רב שם, ורש"י. ועי' בכורות נח א מחלוקת רבי עקיבא ובן עזאי באדר הסמוך לניסן).

• בזמן הזה, שהקביעות על פי החשבון, אדר ראשון מלא והשני חסר (רמב"ם קידוש החודש ח ה). לפיכך בין ראש חודש אדר ראשון ובין ראש חודש אדר שני הם שני ימים (שם ד; טור או"ח תכז ותכח).

• הימים שאפשר לחול הראשון באדר, שהוא יום ב' של ראש חודש, בשנה מעוברת: אדר ראשון ב' ד' ה' ז'; אדר שני ב' ד' ו' ז' (טור ושו"ע או"ח תכח ב).

אדר סתם - בשטרות, בגיטין, בנדרים, בברכת החודש

נחלקו תנאים איזה אדר נקרא סתם אדר: ר' יהודה סובר שאדר ראשון נקרא אדר סתם, וכשכותבים שטר באדר ראשון כותבים סתם, ובאדר שני כותבים אדר תניינא; ור' מאיר סובר שאדר שני הוא סתם אדר, ובשטר שנכתב באדר ראשון כותבים אדר הראשון, ושנכתב באדר שני כותבים אדר סתם (נדרים סג א)^[3]. אם לא ידע שהשנה מעוברת, הכל מודים שכוונת בני אדם בסתם אדר הוא זה הסמוך לשבט, היינו הראשון (גמ' שם, ועי"ש בר"ן).

להלכה:

• דעת רוב הפוסקים שהראשון הוא סתם אדר, לפי הכלל שר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה (עירובין מו ב). לפיכך:

כותבים בשטר באדר ראשון אדר סתם, ובשני אדר השני (טור או"ח תכח; רמ"א שם תכז). ומכל מקום בגט לכתחילה יש לפרש אדר ראשון ואדר שני (שו"ע אהע"ז קכו ז), ובדיעבד אם כתב באדר ראשון סתם אדר, הגט כשר (רמ"א שם).

שני שטרות שאחד כתוב בו אדר סתם, ואחד כתוב בו אדר שני, ואין ללוה נכסים כנגד שניהם, נותנים למי שכתוב בו אדר סתם; ואם בשניהם נכתב אדר סתם, נותנים למי שזמנו קודם במספר ימי החודש (שו"ע חו"מ מג כח). והוא הדין אם כתוב באחד אדר סתם, ובשני כתוב אדר ראשון, שנותנים למי שזמנו בימים קודם (סמ"ע שם)^[4].

• ויש חולקים ופוסקים כר' מאיר, שאדר שני הוא סתם אדר (רמב"ם נדרים י ו, ועי"ש בהשגות הראב"ד).

• יש שחששו לדעה זו בנדרים שהוא איסור דאורייתא (ש"ך יו"ד רכ ס"ק יז), ובשני שטרות סוברים שיחלוקו (ש"ך שם, וחו"מ מג ס"ק מו), אבל בגט שכל החשש הוא משום גט מאוחר (ראה ערכו), שמא סתם אדר הוא השני ונכתב בראשון, שאין פסולו אלא מדרבנן, אין חוששים לדעה זו (בית שמואל ופרי חדש אהע"ז שם; ערוך השלחן שם כא).

כשמברכים החודש (ראה ערך ברכת החדש):

• יש אומרים שעל אדר ראשון אומרים אדר סתם, ועל אדר שני אומרים בפירוש אדר שני (מגן אברהם תכז סק"א).

• ויש אומרים שאומרים בפירוש אף אדר ראשון (מחצית השקל שם; ש"ך יו"ד רכ ס"ק יז. וכן הוא במהרי"ל הלכות פורים).

בשכירות

המשכיר בית לחברו עד אדר - המשכיר אומר עד אדר ראשון, והשוכר אומר עד אדר שני; וכן המשכיר עד סוף אדר - זה אומר עד סוף אדר ראשון, וזה אומר עד סוף אדר שני, יחלוקו (תוספתא בבא מציעא (ליברמן) ח לא; הגהות אשרי סוף פרק השואל).

ויש אומרים שקרקע בחזקת בעליה עומדת והשוכר הוא המוציא מחברו ועליו הראיה, ואפילו באו לדין בסוף החודש כולו למשכיר (ש"ך חו"מ שיב ס"ק טו).

תענית יום זכרון (יארצייט)

התענית ביום-שמת-בו-אביו-או-אמו (ראה ערכו), כשחל באדר, משתנה לפי פרטים אלה:

• מת באדר בשנה פשוטה –

יש מי שאומר שמתענה בשנה מעוברת באדר שני (המחבר בשו"ע או"ח תקסח ז). הטעם: כדעת הסוברים שסתם אדר הוא השני, ועוד שדוקא בנדרים ובשטרות שהדבר תלוי בלשון בני אדם יש אומרים שסתם אדר הוא הראשון, אבל בעצם העיקר הוא אדר שני (שו"ת חתם סופר חאו"ח סי' קסג). ועוד שאין מקדימים דבר פורענות (שם).

יש אומרים שמתענה באדר הראשון (שו"ת תרומת הדשן סי' רצד; הרמ"א בשו"ע שם, וביו"ד תב יב). הטעם: כרוב הפוסקים בנדרים ושטרות שסתם אדר הוא הראשון, ועוד שאין מעבירים על המצות (תרומת הדשן שם).

ויש מחמירים להתענות בשניהם (רמ"א או"ח שם); ויש אומרים שמצד הדין צריך להתענות בשניהם (מגן אברהם תקסח סק"כ, על פי מגילה ו ב).

• מת בשנת עיבור - לדברי הכל מת בראשון מתענה בראשון, בשני מתענה בשני (רמ"א יו"ד שם, וש"ך שם ס"ק יב).

• מת אביו או אמו ביום א' של ראש חודש אדר שני - קובע את יום הזכרון (יארצייט) בשנה פשוטה ביום א' של ראש חודש אדר ולא בכ"ט בו, שלעולם עומד אדר בשנה פשוטה תחת אדר שני (מגן אברהם תקסח ס"ק כ)^[5].

• מת ערב ראש חודש אדר שני, שהוא כ"ט לאדר ראשון, מתענה בשנה פשוטה בכ"ט אדר ולא בכ"ט שבט (שו"ת גבעת שאול סי' עג).

תענית ז' אדר

תענית ז' אדר (עי' לעיל) בשנה מעוברת – יש אומרים שהוא באדר ראשון (מגן אברהם תקפ סק"ח, בשם שו"ת מהרי"ל; משנה ברורה שם סקט"ו); ויש אומרים שמתענים באדר שני, כשם שפורים הוא באדר שני (ראה ערך פורים), שנס פורים בא על ידי שהגורל נפל להמן באדר, שמת בו משה, ולא ידע שבו נולד (עי' מגילה יג ב), ולכן בדין הוא שתעניתו ופורים יהיו בחודש אחד (שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' קיז, בשם החכם צבי; שו"ת חתם סופר או"ח סי' קסג).

ימי מגילת תענית

ימי מגילת תענית שאסור להתענות בהם בחודש אדר (עי' לעיל) נוהגים בשני האדרים (מגן אברהם תקסח סק"כ; ביאור הגר"א שם).

פורים

על דיני פורים בשנה מעוברת – ראה ערך פורים.

מי שנעשה לו נס באדר בשנה פשוטה ונדר לעשות פורים, יש אומרים שבשנת העיבור יעשה באדר שני; ויש אומרים באדר ראשון, אלא אם כן שהנס נעשה בשנת העיבור באדר שני (מגן אברהם תרפו סק"ה. ועי' שו"ת חתם סופר חאו"ח סי' קסג).

חודש העיבור בכלל שנה

דוגמאות שחודש העיבור הוא בכלל השנה

בשנה של מעת לעת, מיום ידוע עד אותו יום לשנה הבאה, חודש העיבור בכלל השנה, והרי אותה שנה היא של י"ג חדשים. לפיכך:

• המשכיר בית לחברו לשנה, נתעברה לשוכר (בבא מציעא קב א).

• המוכר בית בבתי ערי חומה (ראה ערכו), שגואל בשנה הראשונה, בשנת העיבור גואל כל י"ג חודש. הטעם: שנאמר עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה (ויקרא כה ל), כשהוא אומר תמימה לרבות את חודש העיבור (ערכין לא א).

• בבכור בהמה, שקרב תוך שנתו, חודש העיבור בכלל (ערכין שם ב, ועי' ראש השנה ו ב).

• כבשים בני שנה האמורים בקרבנות, נתעברה שנה נתעברה לו (תוספתא פרה א ו).

• בנדרים, האומר: קונם יין שאיני טועם לשנה, נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה (נדרים סג א).

יש אומרים שבשכירות ובנדרים דוקא כשאומר שנה זו או השנה - חודש העיבור בכלל, אבל אם אמר שנה אחת, אפילו שאמר שנה אחת מיום זה, אין חודש העיבור בכלל, שהרי בבתי ערי חומה שדומה לאומר שנה אחת מיום זה, שמונה השנה משעת המכירה, הוצרכנו לפסוק מיוחד לרבות את חודש העיבור, הרי שכשאין לימוד מיוחד על כך אינו מונה אלא י"ב חודש (הרשב"א בנדרים, הובא בר"ן שם).

ויש חולקים ואומרים שבבתי ערי חומה הוצרכנו לפסוק מיוחד, כדי שלא נאמר שהתורה פסקה זמן אחד לכל הלוקחים, היינו י"ב חודש, שהיא שנה ברוב שנים, אבל בנדרים ובשכירות כל שקדמו הנדר והשכירות לחודש העיבור, ואמר שנה אחת מיום זה - יש לו י"ג חודש (ר"ן נדרים שם). ולא עוד אלא אפילו בנדר שנה אחת סתם אסור בעיבורה, שמסתמא כונתו לשנה זו ולא לשנה אחרת שתהא פשוטה (ר"ן שם; רמב"ם נדרים י ד; שו"ע יו"ד רכ ז, ועי"ש בביאור הגר"א); אבל אם עמד בראש השנה ונדר שנה אחת, אינו אסור אלא י"ב חודש, שאילו נתכוין לי"ג חודש היה אומר שנה זו, מה שאין כן כשעמד באמצע השנה אינו יכול לומר שנה זו, שיש במשמעו עד ראש השנה וכונתו לשנה שלימה (ש"ך יו"ד שם ס"ק טו).

בר מצוה

בי"ג שנה ויום אחד של בר מצוה חודש העיבור בכלל, ודנו הפוסקים במצבים שונים:

• מי שנולד בשנה פשוטה ושנת הי"ג היא מעוברת, נעשה בר מצוה באדר השני (הגהות מרדכי יבמות סי' קטו; שו"ת מהר"י מינץ סי' ט; בית יוסף או"ח נה, ושו"ע שם ט; רמ"א שם י; משנה ברורה שם ס"ק מה. ועי' ביאור הגר"א שם ס"ק יח). הטעם: שעיבור השנה פועל אף על דינים התלויים בטבעו של הגוף, כמו שאמרו (ירושלמי כתובות א ב) על הפסוק: אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי (תהלים נז ג), שקטנה בת שלש שנים ויום אחד שאבדה בתוליה ונמלכו בית דין לעבר את החודש, הבתולים חוזרים, ואם לאו אין הבתולים חוזרים (הגהות מרדכי ובית יוסף שם, ועי"ש בביאור הגר"א ס"ק יח).

• יש אומרים שאף מי שנולד בשנה מעוברת באדר ראשון ושנת הבר מצוה היא גם כן מעוברת, נעשה בר מצוה באדר שני, לפי שאשתקד היתה שנה פשוטה ומלאו לו י"ב שנה באדר, ואם כן דינו כנולד בשנה פשוטה שנעשה בר מצוה באדר שני (מגן אברהם נה סק"י); אבל נחלקו עליו הפוסקים והוכיחו שאם נולד בשנה מעוברת באדר ראשון ומלאו לו י"ג בשנת עיבור, נעשה בר מצוה באדר ראשון (שו"ת מהר"י מינץ סי' ט; שבות יעקב ח"א סי' ט; ערוך השלחן ומשנה ברורה ושאר אחרונים סי' נה)^[6].

• מי שנולד בשנה מעוברת בל' אדר א', שהוא א' דראש חודש אדר ב', ושנת הי"ג היא שנה פשוטה, נעשה בר מצוה ביום א' דראש חודש אדר (שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' ח).

• שני ילדים שאחד מהם נולד בכ"ט לאדר ראשון, והשני נולד בתחילת אדר שני, ושנת הי"ג היתה פשוטה, זה שנולד בתחילת אדר שני נעשה בר מצוה בתחילת אדר, וזה שנולד בכ"ט לראשון אינו נעשה בר מצוה עד כ"ט אדר (בית יוסף או"ח נה, ושו"ע שם י), אף על פי שלפי סדר הלידה היה צריך להיות להיפך^[7]; אבל לענין ליטול פי שנים בירושה, הראשון הוא הבכור (שו"ת הר"י מינץ סי' ט).

• מי שנולד בשנה פשוטה בראש חודש ניסן, ובשנת הי"ג היא שנה מעוברת, אינו נעשה בר מצוה עד ראש חודש ניסן (שו"ע או"ח נה ט).

• מי שנולד ביום ל' שבט בשנה פשוטה, ושנת י"ג היתה שנה מעוברת, מעבירים את ל' שבט לחודש הבא, והרי זה כאילו נולד באדר, ונעשה בר מצוה בל' אדר א' (שו"ת בנין ציון ח"א סי' קנא; הגרש"ז אויערבאך, הליכות שלמה מועדים א פ"א הע' 99).

דוגמאות שחודש העיבור אינו בכלל שנה

בדינים התלויים בחדשים, ולא בשנה, אין חודש העיבור בכלל. לפיכך:

• המשכיר בית לחברו לחדשים, דינר זהב לחודש, נתעברה השנה נתעברה למשכיר (בבא מציעא קב א).

• בדיני אבלות על אביו ועל אמו הנוהגים י"ב חודש, אין חודש העיבור בכלל, ואף אם השנה מעוברת - מותר בהם לאחר י"ב חודש (טוש"ע יו"ד שצא ב).

• מינקת אלמנה או גרושה שאסורה להינשא עד כ"ד חודש, אין חודש העיבור בכלל, והוא עולה למנין כ"ד חודש (מרדכי יבמות פ"ד רמז קטו-ז; שו"ע אהע"ז יג יא), שהרי לא אמרו שתי שנים אלא כ"ד חודש (הגהות מיימוניות גירושין יא כו; שו"ת תרומת הדשן סי' ריו. ועי' ביאור הגר"א אהע"ז שם, ונודע ביהודה מהדורה קמא חלק אהע"ז סי' כ).

יש אומרים שלכתחילה יש לחוש גם לחודש העיבור (רמ"א בשו"ע שם), שכן במקום אחר הוזכר לענין זה שתי שנים (עי' גיטין עה ועו. תרומת הדשן שם).

ויש מחלקים, שאם כלו כ"ד חודש בראש חודש אדר שני אין צריך להמתין, כיון שכלה הזמן לפני חודש העיבור, אבל אם חודש העיבור הוא בתוך כ"ד החדשים יש להחמיר (ט"ז וב"ש שם, וע"ש בפתחי תשובה).

• ספק טריפה שמשהים אותה לראות אם תחיה י"ב חודש, נחלקו הפוסקים אם חודש העיבור בכלל, ובשנה מעוברת צריכים שלשה עשר חודש (ת"ח כלל עג ס"ב; ש"ך יו"ד נז ס"ק מג), או שאינו בכלל, ואין צריך אלא שנים עשר חודש (פרי חדש שם. ועי"ש בפתחי תשובה ס"ק טז, ובדרכי תשובה ס"ק קעד).

הערות שוליים