מיקרופדיה תלמודית:אורח
|
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה - אכסנאי המתארח בביתו של חברו.
דיני אורח ברובם הם מהלכות דרך ארץ, וקובעים את יחסיו של האורח עם בעל הבית המארחו, את הנהגתו בסעודה וכיוצא[1]. ישנם גם הלכות הקשורות לאורח כמו שנבאר.
יחסו לבעל הבית
הנהגות דרך ארץ שמוטל על האורח לעשותם לבעל הבית[2]
- בעל הבית נכנס תחלה לביתו ואחר כך נכנס האורח; וכשהם יוצאים, אורח יוצא תחלה ובעל הבית יוצא אחרון (דרך ארץ רבה ד).
- האורח יזהר שלא להטריח את בעל הבית, שהמטריח מגונה (דרך ארץ זוטא ח, לפי גירסת הגר"א).
- דרך ארץ שישאל אדם בשלום בעלת האכסניא (בבא מציעא פז א)[3]; וכן ישאל לאשה על האיש (רש"י בראשית יח ט).
- אכסנאי לא יאכל ביצים, ולא יישן בטליתו של בעל הבית (יומא יח ב. וראה רש"י ורבנו חננאל שם בטעמי הדין).
- אכסנאי אסור בתשמיש המטה (כתובות סה א; רמב"ם איסורי ביאה כא טו; טוש"ע אבן העזר כה ז, אורח חיים רמ יג); אבל אם ייחדו בית לו ולאשתו, מותר (בעלי הנפש לראב"ד שער הפרישה; שו"ע אורח חיים שם).
- לא ישנה אדם מאכסניא שלו. יש שלמד הנהגה זו מהפסוק שנאמר באברהם: עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי (בראשית יג ג). ולפי זה אין הדברים אמורים אלא באכסניא קבועה; ויש שלמד ממה שנאמר באברהם: וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו (שם) בדרך שהיה רגיל לחנות ממסע למסע, ולפי זה אין לשנות אף מאכסניא עראית, שלן שם במקרה, כגון ששקעה לו חמה (ערכין טז ב, ורש"י שם ד"ה דאקראי).
- נחלקו אמוראים עד היכן יסבול מבעל הבית ולא ישנה מאכסניא שלו: לרב עד שבעל הבית יכה את אשתו, ולשמואל עד שיכה את האורח עצמו, או עד שיפשיל לו כליו לאחוריו (ערכין שם).
- ממידת דרך ארץ הוא שאף על פי שיש בידו לאכול, לא יאכל משלו, אלא יקנה מן החנוני, כדי להנות את אושפיזו (תנחומא חוקת יב; רש"י בראשית כ יז).
- המשבח את האכסניא שלו נקרא אורח טוב. אמרו: "אורח טוב מהו אומר: כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי, כמה בשר הביא לפני, כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות הביא לפני, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי; אבל אורח רע מהו אומר: מה טורח טרח בעל הבית זה? פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחד שתיתי, כל טורח שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו" (ברכות נח א).
במה דברים אמורים בפני בני אדם צנועים, ואז מותר אפילו לשנות ולומר שבעל הבית טרח לפניו יותר ממה שטרח באמת (שיטה מקובצת ערכין טז א), אבל בפני בני אדם שאינם מהוגנים, כששואלים אותו על אושפיזאי שלו אם קבלו בסבר פנים יפות, ישנה ויאמר: לא (בבא מציעא כג ב, ורש"י ותוספות שם ד"ה באושפיזא)[4].
- הנכנס לבית חברו יעשה כל מה שיאמר לו בעל הבית (דרך ארץ רבה ו; פסחים פו ב; טוש"ע אורח חיים קע ה)[5], ואפילו בדבר שנראה קצת כגסות ושררה (תוספות פסחים שם ד"ה אין מסרבין). אבל אם הוא נוהג פרישות באיזה דבר משום סרך איסור, אינו מחויב לשמוע לבעל הבית לעבור על זה (שערי תשובה אורח חיים קע סק"ה). וכן באכילה ושתיה, אם אינו תאב לאכול, יכול למנוע עצמו (משנה ברורה שם ס"ק יז).
- אורח מכניס אורח הוא מגונה (דרך ארץ זוטא ח; בבא בתרא צח ב).
- אם האורח מכיר בבעל הבית שהוא צר עין, אין לאכול אצלו (סוטה לח ב). ואף אלה המזמינים מפני הבושה, אין לאכול אצלם (עי' תוספות חולין ז ב ד"ה ויש).
הנהגתו בסעודה
דרך ארץ בסעודה
מנהג גדול היה בירושלים: מפה פרוסה על גבי הפתח, כל זמן שמפה פרוסה אורחים נכנסים, נסתלקה המפה אין אורחים נכנסים (תוספתא ברכות ד ט; בבא בתרא צג ב), והיא תקנה גדולה לקבלת אורחים שידעו ששם יוכלו לאכול (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה אורחין נכנסין).
אין רשות לאורח להיכנס אחר שלש פרפראות (תוספתא ברכות ד ח; ירושלמי ברכות ו ו), כדי שלא יתבייש בעל הבית שאין לו מה לתת לאורח (חסדי דוד על התוספתא שם, ופירוש החרדים בירושלמי שם).
כשנכנס לבית אל יאמר תנו לי ואוכל, עד שיאמרו לו: אכול (דרך ארץ רבה ח; טוש"ע אורח חיים קע יג).
אשה אכסנאית, אף על פי שבעלה עמה, אסורה לשתות יין (כתובות סה א). והוא הדין שאר משקים המשכרים (מגן אברהם קע סק"ז).
אין האורחים רשאים לתת ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית, אלא אם כן נטלו רשות ממנו (דרך ארץ רבה ט; חולין צד א; רמב"ם ברכות ז י; טוש"ע שם יט). הטעם: שמא יתבייש בעל הסעודה, שהרי אין לו אלא מה שהביא לפניהם (רמב"ם שם). אבל מותר לתת לאורחים אחרים המוזמנים מבעל הבית, שבזה אינו מקפיד (תלמידי רבינו יונה ברכות סוף פרק ח, מב ב מדפי הרי"ף; מגן אברהם קסט סק"ד), ויש מי שחולק ואוסר לתת לאחרים (ים של שלמה חולין פ"ז סי' כ)[6]. ואם הסעודה אינה מצומצמת ולא יחסר על ידי מה שיתן, מותר לאורחים לתת לכל מי שרוצים (מגן אברהם שם).
הלכות סעודה באורח: כשרות
האורח שנתן לו בעל הבית יין או בשר או גבינה וכיוצא, מותר לאכול ואינו צריך לשאול עליו, אף על פי שאינו מכירו, אלא יודע שהוא יהודי בלבד (רמב"ם מאכלות אסורות יא כו; רמ"א בשו"ע יורה דעה קיט א). וכן קרובי משפחה וידידים, אף שאינם שומרי תורה ומצוות, אבל הם ישרים ונאמנים שלא יכשילו במירמה, וניכר שאינם משקרים – מותר לסמוך על דבריהם (שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' נד; שו"ת תשובות והנהגות ח"ג סי' רנד; שו"ת אבני ישפה ח"א סי' קמ; שו"ת שבט הקהתי ח"ה סי' קמב). ויש מי שכתב שלכתחילה לא יתארח אצלם, אפילו לאכול דברים המותרים, ובדיעבד אם כבר התארח יאכל מאכלים שמותרים בוודאי (שו"ת שבט הלוי ח"ד סי' צ).
ואם הוחזק שאינו כשר ואינו מדקדק בדברים אלה אסור להתארח אצלו, ואם עבר ונתארח - לא יאכל בשר ולא ישתה יין אצלו (רמב"ם שם), ואפילו אם אינו חשוד אלא על איסורים דרבנן בלבד (טוש"ע יורה דעה קיט א). אבל אם אינו חשוד אלא למכור לאחרים דברים אסורים, ולא לאכול בעצמו, מתארח אצלו ואוכל עמו (טוש"ע שם).
היה הוא נאמן ואשתו אינה נאמנת, אין מתארחים אצלו; היתה אשתו נאמנת והוא אינו נאמן, מתארחים אצלו (תוספתא דמאי ג ט; ירושלמי שם ב ב; רמב"ם מעשר י ה), לפי שהיא המבשלת והאופה ועקרת הבית (מנחת בכורים לתוספתא שם).
אורח בבית הארחה רשאי לאכול בכלים של גוי אף שלא הוטבלו (ראה דרכי תשובה סי' קכ סק"ע; שו"ת שבט סופר חיו"ד סי' סז; שו"ת לבושי מרדכי חיו"ד סי' פד; שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' מד. וכן דעת הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בספר הכשרות פ"ד הע' ז); ויש שאסרו (הגר"מ פיינשטיין במאסף לתורה והוראה חוב' ב עמ' 20. וראה בספר טבילת כלים פ"ג סי"ד, ובהערה כד שם).
הלכות סעודה באורח: ברכות
האורח המיסב על שלחנו של בעל הבית, אף על פי שאמר "הב לן ונבריך", אינו היסח הדעת (ראה ערך הסח הדעת בסעודה), ומותר לו לחזור ולאכול עם בעל הבית בלי ברכת המזון על האכילה הקודמת, עד שיאמר בעל הבית נברך (תוספות ברכות מב א; טוש"ע אורח חיים קעט ב), והאורח שתק והסכים לו (מגן אברהם שם סק"ד).
אם דעתו של האורח לאכול עוד, מותר אפילו כשבעל הבית אמר "הב לן ונבריך" (משנה ברורה שם ס"ק יא).
האורח, כשמביאים בתוך הסעודה יין אחר - יש אומרים שאינו צריך לברך ברכת הטוב והמטיב (ראה ערכו), כדרך שמברכים על שינוי יין, לפי שאין זו הטבה לו שאין היין שלו (מרדכי ברכות פרק ט ס' רטז).
ויש חולקים וסוברים, שאף על פי שאין זה שלו, מכל מקום מברך על שהזמין לו הקדוש ברוך הוא מיני יינות לשתות (בית יוסף אורח חיים קעה); ויש מכריעים שאם בעל הבית נותן הקנקן על השלחן, שמי שירצה ישתה, ואז הם כולם כשותפים בכל היין, יוכל גם האורח לברך, אבל אם נתן לכל אחד ואחד כוסו לשתות, ספק ברכות להקל, ואינו מברך (מגן אברהם שם סק"ד).
האורח הוא המזמן והמברך (ברכות מו א; רמב"ם ברכות ז ב; טוש"ע אורח חיים רא א), ואפילו אם בעל הבית גדול ממנו (רא"ש שם סי' יא; טוש"ע שם), כדי שיברך לבעל הבית (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם. וראה להלן). ויש שכתבו בדעת ראשונים שלא אמרו אורח מברך אלא בשניהם שוים, אבל אם בעל הבית גדול - הוא מברך (מהרש"א מו א, בדעת תוס' שם ד"ה לא סבר).
אורח שמשלם דמי מזונו - יש מהאחרונים שכתב שאף הוא בכלל אורח לענין ברכת המזון (סידור מהריעב"ץ, ועי"ש שנסתפק בשכיר ופועל).
אם רצה בעל הבית לוותר על ברכת האורח ולברך בעצמו, רשאי (רא"ש וטוש"ע שם), שהרי האורח מברך כדי שיברך לבעל הבית, ויכול הוא לומר אי אפשי בכך (שיטה מקובצת שם), ואפילו אם האורח הוא הגון בעיניו (שו"ע הרב שם). וכן כשמסתפק בעל הבית אם האורח הוא הגון או לא, מעביר ממנו את הברכה (אהל מועד שער הברכות דרך ח נתיב ו, בשם הראב"ד; מאירי שם), ויפה הוא עושה (מאירי שם. ונ' שזהו כל החידוש שיפה הוא עושה, אבל הרשות ביד בעל הבית אפילו אם האורח הגון, עי' לעיל).
יש מהאחרונים שכתב שהדברים אמורים בימיהם שהמזמן מברך ברכת המזון וכל האחרים יוצאים בברכתו, אבל בימינו שנוהגים שכל אחד ואחד מברך לעצמו ואינם מתכוונים לצאת בברכת המברך - אין דין קדימה לאורח (שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' עד).
בליל פסח נהגו שבעל הבית מברך אפילו כשיש שם אורח, מפני שנאמר טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ (משלי כב ט), והוא טוב עין שאמר כל דכפין ייתי וייכול (רמ"א בשו"ע סוף סי' תעט, וחק יעקב שם ס"ק ז).
אורחים במלון של גוי שנמצאים שם רק בדרך ארעי, אין זו קביעות ואינם מזמנים (מגן אברהם קצג סק"ט; משנה ברורה שם ס"ק כז), וטוב שלא יקבעו שלשה יחד כדי לצאת מידי ספק (משנה ברורה שם, בשם פרי מגדים).
אחר הסעודה מברך האורח על המזון, וכולל ברכה מיוחדת לבעל הבית (ברכות מו א; רמב"ם ברכות ז ב; טוש"ע אורח חיים רא א), שנאמר: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים ח י), אֶת לרבות בעל הבית (רוקח שיט והמנהיג הל' סעודה טז בשם התוספתא).
וזה נוסח הברכה: יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא. ורבי מוסיף בה דברים: ויצלח מאד בכל נכסיו, ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר, ואל ישלוט שטן לא במעשי ידיו ולא במעשי ידינו, ואל יזדקר לא לפניו ולא לפנינו שום דבר הרהור חטא ועברה ועון מעתה ועד עולם (ברכות שם; טוש"ע שם בשינוי לשון קצת).
בזמנינו שכל אחד מברך ברכת המזון ואין יוצאים בברכת המזמן - צריך כל אורח לברך ברכה זו, אף שלא כיבדו בעל הבית בברכת הזימון (ערוך השלחן אורח חיים רא סעיף ג; בן איש חי שלח כד)[7].
הלכות סעודה באורח: קידושי אשה באוכל
אורח היושב אצל בעל הבית ונטל חלקו וקידש בו את האשה - יש אומרים שהאשה מקודשת, כיון שהמנה היא קנינו (שו"ע אבן העזר כח יז).
ויש חולקים וסוברים שהם רק ספק קדושין, שהרי אין רשות לאורח ליתן מחלקו אפילו לבנו של בעל הבית (ראה לעיל), וכל שכן שאינו יכול ליתנו לאחר, או לקדש בו את האשה (ט"ז שם ס"ק לג)[8].
הלכות נוספות הקשורות לאורח
נר חנוכה
אכסנאי שאין מדליקים עליו נר חנוכה בביתו, צריך לתת פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בנר שמדליק (שבת כג א; וראה ערך חנוכה).
יש אומרים שדוקא כשאוכל בפני עצמו, אבל אם הוא סמוך על שלחן בעל הבית, כבני ביתו הוא, ואינו צריך להדליק, אלא אם כן הוא מהמהדרין (מגן אברהם תרעז ס"ק א,ג, ובאר היטב שם); ויש אומרים שאפילו כשאוכל על שלחן בעל הבית, אינו כבני ביתו, וחייב להשתתף עמו (פרי מגדים שם אשל אברהם סק"ג; משנה ברורה שם סק"י, וכן כתב המאירי שבת שם).
נר שבת
אף בנר שבת, האורח שאין לו חדר מיוחד וגם אין מדליקים עליו בביתו, צריך להשתתף עם בעל הבית בפרוטה (שו"ע אורח חיים רסג ז).
דיין
ממידת חסידות שהאכסנאי לא יהיה דיין לבעל אכסניא שלו (מהרי"ק שורש כא).
עירובי חצרות
האורחים שבפונדק, שיש בו חדרים הרבה הפתוחים לחצר, והאכסנאים נכנסים בהם, אוסרים זה על זה את הטלטול בשבת (רש"י עירובין סה ב ד"ה איקלעו, ותוס' שם סו א. וראה ערך ערובי חצרות), אבל אין האורחים אוסרים על בעל הבית, אפילו אם נתארח בחדר בפני עצמו, אלא אם כן התארחו בדרך קבע, היינו יותר משלשים יום (שו"ע או"ח שע ח); ואם אין לאורח חדר מיוחד, אינו אוסר כלל על בעל הבית (משנה ברורה שם, ועי"ש שם בבאור הלכה חילוקי דינים)[9].
הערות שוליים
- ↑ על ההנהגה של בעל הבית בנוגע לאורחים, ראה ערך הכנסת אורחים, ובערך גניבת דעת.
- ↑ על חיובי בעל הבית כלפי האורח ראה ערך הכנסת אורחים.
- ↑ וראה ערך קריבה לעריות, על אופן השאלה.
- ↑ וראה בשיטה מקובצת ברכות נח א, פירושים נוספים מתי יש לשבח את המארח ומתי לא.
- ↑ וראה במגן אברהם קע סק"י, פירושים שונים על מימרא זו.
- ↑ וראה עוד בית שמואל שם ס"ק מו; שו"ת דברי מלכיאל ג נג; קובץ שיעורים פסחים אות קלא.
- ↑ וראה עוד בערך זמון. וראה בספר וזאת הברכה פרק טו, פרטים שונים בברכת האורח.
- ↑ וראה בשו"ת מהרי"ט א קנ, ובשו"ת נחלת יהושע כג, שהאריכו בדין זה.
- ↑ וראה ערך בטול רשות. רבני דורנו דנו בדין אורחים השוהים בשבת בית מלון מתי חייבים בעירובי חצרות – חזון איש או"ח סי' צב ד"ה תשובה; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קמא; שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' נה, ועוד. וראה סיכום המצבים ההלכתיים בספר שמירת שבת כהלכתה, מהדורה מחודשת פי"ז סע' יז-יט; ארחות שבת ח"ג פכ"ח סצ"ה.