מיקרופדיה תלמודית:או לחלק

הגדרה^[1] - יש צורך במלה "או" בשביל לחלק שני דברים הנאמרים יחד, ובלעדיה הרי הם מחוברים.

בלשון התורה

בכמה סוגיות בגמרא (בבא מציעא צד ב; שבועות כז א; מנחות צ ב; חולין עח ב)^[2], דנו שהמלה "או", או איזו מלה אחרת המחלקת, הכתובה בתורה במקומות שונים, באה לר' יאשיה (תורת כהנים קדושים פרשה י פרק ט ה; סנהדרין סו א) לחלק בין שני הדברים הנאמרים, ולר' יונתן באה מלה זו ללימוד אחר, שכן לחלק אין אנו צריכים לגילוי מיוחד (שם. וראה רש"י ותוס' סנהדרין שם. וראה גם יומא נז ב). ופסקו הראשונים שהלכה כר' יונתן (שיטה מקובצת בבא מציעא שם, בשם רבנו חננאל והריטב"א והר"ן; שו"ת הרשב"א ח"ה סי' רס; נימוקי יוסף בבא מציעא ריש פרק השואל)^[3].

יש מהראשונים שאמר, שדוקא בציווי של מניעה ושלילה, כגון לא תחרוש ולא תקלל וכיוצא, סובר ר' יונתן שמשמעותו אף לאחד בפני עצמו, אבל בציווי חיובי אף הוא מודה שהכונה היא לשניהם (הריטב"א בשיטה מקובצת בבא מציעא צד ב, בשם ר"פ). וטעם הדבר: כל וי"ו החיבור באה להוסיף, בין בשלילה ובין בחיוב. ולפיכך בשלילה, באה להוסיף כי חייב גם על כל אחד ואחד, אבל בחיוב ההוספה היא שצריך לעשות שניהם, ולא די באחד מהם (שו"ת בשמים ראש סי' שעד בכסא דהרסנא, ועי' קצות החושן סי' רצ סק"א), ולכן בפסוקים: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים (במדבר ט יא), מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ (דברים טו יד), וּקְשַׁרְתָּם - וְהָיוּ (שם ו ח), לא הסתפק אדם מעולם שלא נצטרך שניהם יחד. ומהאחרונים יש שכתב, שבין בציווי ובין באזהרה לא נחלקו, שבציווי חיובי הכל מודים שהוי"ו מחברת, ובאזהרה שלילית הכל מודים שהוי"ו מחלקת, כמו: לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב (דברים כג יט), לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב (שם כד ו), אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח (ויקרא כא יד) וכיוצא, שבכל אלה הכונה שאסור אף באחד מהם ואין צורך ב"או" לחלק, ולא נחלקו אלא במאמר תנאי, כמו: וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ (שמות כא טו), וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת (שם כב יג) וכדומה, שהם משפטים תנאיים (התורה והמצוה קדושים אות ק, ועי"ש בארוכה).

אם שני הדברים כלולים יחד במלה אחת, לדברי הכל יש צורך ב"או" לחלק, כמו: וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ (דברים כא יט), וכן: וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ (ויקרא כד ט), שכיון שנכללו ב"וְתָפְשׂוּ" וב"וַאֲכָלֻהוּ", הכונה לשניהם יחד (שו"ת תרומת הדשן פסקים וכתבים סי' עג)^[4].

בלשון חכמים

בלשון חכמים מצינו כמה פעמים שאמרו בוי"ו החיבור וכונתם לחלק, כמו: חלץ ועשה מאמר נתן גט ובעל (משנה יבמות נ א), שהוי"ו הראשונה, "ועשה מאמר", פירושה בחיבור, והשניה, "ובעל", פירושה: או בעל (עי"ש ברש"י, וברש"י בבא קמא ט א, ועוד בכמה מקומות). וכן: נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה (גיטין סד ב), פירושה: או היא או אביה (רש"י), וכאלה הרבה^[5].

אף בלשונות הראשונים והפוסקים יש וי"ו שמובנה לחלק (עי' מהרש"ל לרש"י בבא מציעא נה ב ד"ה המביא; סמ"ע סי' קעה ס"ק נה; ועוד. ועי' דרכי שלום שם).

בלשון בני אדם

מי שהשביע את בנו או את חברו שלא ילוה מעותיו לאחרים אלא ברשות ראובן ושמעון, ומת אחד מהם, מותר להלוות ברשות האחד הקיים, שהלכה היא כר' יונתן, שעד שיפרוט לך שניהם ביחד הכונה היא אף לכל אחד בפני עצמו (שו"ת הרשב"א ח"ה סי' רס, הובא בבית יוסף ובשו"ע יו"ד רכח מ, וברמ"א רטז ז; שו"ת דברי ריבות סי' קסא וסי' רצז; שו"ת לחם רב סי' צב). וכן להחמיר: הנודר שלא יאכל תאנים וענבים, אסור לר' יונתן לאכול כל אחד מהמינים לחוד (ריטב"א שבועות כד ב).

ויש חולקים ואומרים, שדוקא בלשון תורה סבר ר' יונתן שאין צורך ב"או" לחלק, אבל בלשון בני אדם הכל מודים שאם לא הוזכר מפורש הוראה של חילוק הכונה היא לשניהם יחד (שו"ת רבי אליעזר מזרחי סי' כב; שו"ת מהרשד"ם חאהע"ז סי' מח. ועי' שו"ת ר' עקיבא איגר סי' מו).

יש מי שמחלק בין כשאומר בלשון הקודש, שאז תלוי במחלוקת ר' יאשיה ור' יונתן, לאומר בלשון לעז, שאז לדברי הכל הוי"ו מחברת (קהלת יעקב לשון בני אדם אות נז), אבל לא נראה כן מכל הפוסקים, אלא אין חילוק בדבר (עי"ש בקהלת יעקב).

הערות שוליים