מיקרופדיה תלמודית:אזוב

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - עשב בשם זה, שמשתמשים בו למצוות ידועות.

ההלכות שצריכות אזוב

בארבעה מקומות הצריכה תורה את השימוש באזוב:

בפסח מצרים - וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וגו' (שמות יב כב)[2]; בטהרת מצורע - וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב (ויקרא יד ד); בשרפת פרה אדומה - וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וגו' (במדבר יט ו); בהזאת טמא מת (ראה ערך הזאה) - וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה (שם יח). ובאופן כללי שימש האזוב כסמל לחיטוי ולטהרה, כנאמר: תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר (תהלים נא ט. וראה מלבי"ם שם).

מהותו

הגדרתו

האזוב הוא מין ירק שיש לו גבעולים (רש"י שמות יב כב), שהם פירות האזוב.

נחלקו אמוראים בהגדרתו בזמנם (ראה שבת קט ב, ושם קכח א).

לדעת גאונים וראשונים הוא הנקרא בלשון ערבי זעתר או צעתר (רב סעדיה גאון בתרגומו לשמות יב כב; פירוש המשנה לרמב"ם שביעית ח א)[3], ובלשון לעז אוריגנו[4], והוא עשב נכבד במיני מטעמים (אבן עזרא שמות יב כב. וראה אבן עזרא ויקרא יד ד), ואוכלים אותו בעלי בתים ומתבלים בו הקדרות (רמב"ם פרה אדומה ג ב), ומרקחים אותו בדבש (פירוש המשניות שם י).

מאכל אדם או מאכל בהמה

האזוב שצמח מאליו, מבלי זריעה (נדה נא א), סתמו אינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה, אלא שמחשבתו בשעת לקיטה קובעתו למאכל אדם, או לבהמה, או לעצים (שביעית ח א, ובר"ש) לענין שביעית ולענין תרומות ומעשרות.

במה דברים אמורים, כשצמח בגינה ובשדה, אבל צמח בחצר, סתמו לאדם עומד (נדה נא א, לפי תוספות שם ד"ה אלא), לפי שהאדם רואה ויודע מתי ללקטו עד שלא יתקשה (תוספות שם).

צמח על ידי זריעה - תלוי במחשבתו בשעת הזריעה (נדה שם).

לקיום המצוות האמורות כשר האזוב בין שחשב עליו למאכל אדם, ובין שחשב עליו לעצים (ראה פרה יא ח).

אם נפלו עליו משקים, אף על פי שנגבו, אם חשב עליו לאדם הוכשר לקבל טומאה, ואינו כשר להזאת טמא מת (פרה שם; רמב"ם פרה אדומה יא ז).

כל אזוב שיש לו שם-לווי פסול למצוות האמורות, כגון אזוב יון, אזוב כוחלית, אזוב רומי, אזוב מדברי (פרה יא ז; נגעים יד ו).

שיעורו וכמותו

שיעור גידולו

אין מזים לטהרת טמא מת אלא לאחר שהניץ האזוב (רמב"ם פרה אדומה יא ה), אבל לא ביונקות (פרה יא ז), היינו הגבעולים שלא נפתחו הפרחים (פירוש המשנה לרמב"ם), כל זמן שהפרח מונח בתוך כיסו קודם שיפתח (ברטנורא שם), ויש אומרים שלא נגמר גידול הגבעול (ביאור הגר"א לתוספתא יא ז); ולא בתמרות (משנה שם), היינו התרמיל שבו הזרעונים בראשי הקלחים (פירוש המשנה לרמב"ם), והוא כמין גרגרים בראשי האזוב (ברטנורא שם), והיינו שלא הניצו כל עיקר (תוספתא שם; הגר"א שם).

היזה על המת ביונקות ונכנס למקדש פטור; בתמרות ונכנס למקדש חייב (משנה ותוספתא שם)[5]. ר' אליעזר פוטר אף על התמרות (משנה שם), ואין הלכה כמותו (רמב"ם שם).

שיעור גודלו

שיעורו לא פחות מטפח (נדה כו א), בין בטהרת מצורע (רמב"ם טומאת צרעת יא א), בין בשרפת פרה אדומה (רמב"ם פרה אדומה ג ב), ובין בכל דבר שצריך אזוב (חי' מהרי"ח למשניות פרה יא ט, מדיוק לשון הרמב"ם); ויש שכתב שלא נתפרש שיעורו לטהרת טמא מת (הר"ש פרה שם, וראה שם בתוספות יום טוב רבי עקיבא איגר ותפארת ישראל).

כשהאזוב קצר מותר להאריכו עד כדי שיעור סיפוקו לטבילה במי החטאת (פרה יב א), היינו קושר חוט בקצהו כדי שיגיע למי החטאת שבכלי (פירוש המשנה לרמב"ם), שלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, ומתקיים הפסוק (במדבר יט יח): וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם (סוכה לז א). אבל בהזאה עצמה צריך לאחוז באזוב, בכדי שיוכל לכוין את הזאתו ולא יתנענע לכאן ולכאן (שם ורש"י ד"ה אלא). ר' יהודה ור' שמעון אומרים: כשם שהזאה באזוב, כך טבילה באזוב (משנה פרה יב א).

מספר הקלחים

בפסח מצרים נאמר: אֲגֻדַּת אֵזוֹב, ואין אגודה פחות משלשה[6], ובגזרה שוה של "לקיחה לקיחה" למדים אף להזאת טמא מת שצריך שלשה (ספרי חוקת).

בשרפת פרה ובטהרת מצורע לא נאמרה גזרה שוה זו (תפארת ישראל בועז, פרה יא ט).

שלשה שאמרו, פירושם: שלשה קלחים, ובכל קלח גבעול אחד (פרה יא ט, ראה בפירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא תוספות סוכה שם); ר' יהודה אומר של שלשה שלשה (פרה שם).

נחלקו תנאים: לחכמים השלשה הם למצוה לכתחילה, אבל בדיעבד כשר בשנים, ולר' יוסי השלשה הם לעכב.

נפלו לאחר זמן שנים ונשתייר אחד, כשר לחכמים, ולר' יוסי אינו כשר אלא כשנשתיירו שנים (פרה שם וסוכה יג א).

גרדומי אזוב, ראה ערך גרדומין.

הערות שוליים

  1. א, טור תכ.
  2. דין זה לא חל על פסח דורות – פסחים צו א.
  3. מובא באבן עזרא לשמות יב כב, ודחה ממלכים א ה יג הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר.
  4. וראה הראובני בסיני כרך כא תש"ז, שהוא syriacum origanum. וראה עוד זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 131-129.
  5. ראה שם בתוספתא שיש מחליפים: ביונקות חייב ובתמרות פטור, אבל לא נחלקו בהלכה אלא בלשון, שהם מחליפים אף את הפירוש של יונקות ותמרות.
  6. וראה תוספות סוכה יג א ד"ה בשלש, שכל אגודה היא שלושה. וראה ערך אגד.