מיקרופדיה תלמודית:אחריות

הגדרה^[1] - חובת ערבות של הנכסים במקרה של אי-תשלום, וחיוב תשלומין המוטל עליו במקרה של הפסד

בהלואה

קרקעות

המלוה את חברו, מלבד מה שהלוה חייב לפרוע את חובו, אף כל נכסיו ערבים לחוב זה (בבא בתרא קעד א), ואם הלוהו בשטר אחריותו עליהם, שהמלוה גובה מן הנכסים בכל מקום שהם, אפילו הם מכורים או נתונים במתנה, והם נקראים: נכסים-משועבדים (ראה בערכו).

אף המלוה בעדים בעל פה מן התורה גובה מנכסים אלו, אבל חכמים תקנו שלא יגבה מהמשועבדים שלא להפסיד את הלקוחות, שלא ידעו מהלואה זו, שכיון שאינה בשטר אין לה קול (שם קעה ב, וקעו א; רמב"ם מלוה ולוה יא ד).

מי שלוה ופירש שאין לו אחריות עליו, אין המלוה גובה מן הנכסים המשועבדים לעולם (רמב"ם שם יח ג; טוש"ע חושן משפט קיא א).

במטלטלים

אחריות נכסים אינה אלא על הקרקעות, אבל על המטלטלין אין אחריות (רמב"ם שם ב), שאין המטלטלין תחת שעבוד בעל חוב מן התורה (רמב"ם שם יא ז), והם נקראים: נכסים שאין להם אחריות (קדושין כו א), שאין המלוה סומך עליהם, לפי שאינם קיימים ועומדים כמו הקרקעות (ראה רש"י שם ד"ה שיש).

לפיכך:

• אין המלוה גובה אותם מהלקוחות (בבא בתרא מד ב, וכתובות צב א), ואפילו התרה המלוה בלקוחות שלא יקחו מטלטלי הלוה (שו"ע חו"מ קיג א).

• מעיקר הדין אין המלוה גובה אותם מהיורשים (בבא בתרא שם, וכתובות שם), אבל הגאונים תקנו שגובים (רמב"ם שם יא).

במכירה ובמתנה

במכירה

כל המוכר קרקע או עבד או מטלטלין הרי זה חייב באחריותם, ואם בא אחר והוציא את המקח מיד הלוקח מחמת המוכר, כגון שהיה בעל חוב של המוכר, חוזר הלוקח ונוטל דמים שנתן מן המוכר, שהרי נלקח המקח מחמתו (רמב"ם מכירה יט ג; טוש"ע חושן משפט רכה א).

במוכר קרקע גובה אפילו ממשועבדים, שכל המוכר בפרהסיא הוא מוכר ויש לזה קול, ולפיכך היה לקונים להיזהר שלא לקנות קרקע ממנו עד שיוודע להם שלא מכר קרקע אחרת שאחריותה עליו (בבא בתרא מב א, ורשב"ם שם ד"ה מאן דזבין; רמב"ם מלוה ולוה יא ה).

מיני אחריות במכר

שלשה מיני אחריות אמרו במכר:

• אחריות נגד עוררים ("אחריות דמעלמא"), אם יבוא עורר, המוכיח שהקרקע שלו.

• אחריות נגד בעל חוב ("אחריות דמחמתיה"), אם יבוא בעל חוב ויטרוף ממנו בחובו של מוכר.

• אחריות עצמו ("אחריות דנפשיה"), שלא יבוא בעצמו לתבוע ממנו.

כל מוכר סתם, קיבל עליו את כולן; אבל אם פירש אחריות עצמו הרי זה מיעט שאר אחריות, ואם פירש אחריות נגד בעל חוב אחריות עצמו בכלל, ומיעט אחריות נגד עוררים, ואם פירש אחריות נגד עוררים, הכל בכלל (ספר המקח לרב האי גאון כח).

כשהתנה שמוכר ללא אחריות

המוכר שהתנה בפירוש שמוכר שלא באחריות, נחלקו אמוראים בדבר:

לרב פפא דוקא אם בא בעל חוב וטרפה, אינו מחזיר לו כלום, שאדם עשוי לקנות קרקע בשביל פירותיה ליום אחד; אבל נודע שהיא גזולה, שנתברר שמעולם לא היתה מכירה כלל, חוזר וגובה מהמוכר (בבא בתרא מד ב, ורשב"ם ד"ה נמצאת).

ולרב זביד אפילו אם נודע שהיא גזולה והוציא הנגזל מיד הלוקח אין המוכר חייב (גמ' שם), וכן הלכה, שכל תנאי שבממון קיים (רמב"ם מכירה יט ה; טוש"ע חו"מ רכה ה), אבל אחריות עצמו קיבל עליו (כתובות צא ב; רמב"ם שם י; טוש"ע חו"מ רכו ב).

לפיכך ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, וחזר ולקחה משמעון באחריות, ובא בעל חוב של ראובן לטרוף אותה ממנו, אינו יכול לחזור על שמעון, שאף על פי שלא קיבל עליו אחריות לשמעון, אחריות עצמו קיבל עליו, שלא יהיה הוא המוכר והוא המוציא לעצמו (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), אלא שאם כתב שאינו מקבל עליו אחריות כלל, אפילו אחריות עצמו לא קיבל עליו (ר"ן שם).

כשיצא המקח על ידי גוי

אין המוכר חייב באחריות, אלא אם הוציאו מן הלוקח בדיני ישראל, אבל אם יצא המקח מידו על ידי גוי, אפילו הוציא בדין המלך או בערכאותיהם, ואפילו הביא עדים גוים שהחפץ גנוב או גזול ממנו, אין המוכר חייב כלום, שזה אונס, ואין המוכר חייב באחריות אונס (רמב"ם שם ד, על פי בבא בתרא מה א), אבל אם היה מוציא ממנו אף בדיני ישראל חייב (מגיד משנה וכסף משנה שם).

במתנה

אף על פי שאין דרך בני אדם לקבל אחריות במתנה, מכל מקום אם קיבל עליו אחריות בפירוש, גובה מנכסים בני חורין, אבל אינו גובה ממשועבדים, כל שלא כתב לו שטר על המתנה, לפי שהמתנה עצמה בלי שטר אין לה קול, ואינה דומה למכר, שהמוכר בפרהסיא מוכר, אבל הנותן אפשר שנתן בצנעה (רשב"א בבא בתרא מב א, בשם רבנו חננאל; רמ"א חו"מ קטז א, בשם יש אומרים).

בקרבנות חובה

הקונה ממעות הקדש את חטאתו ואת אשמו, נחלקו תנאים אימתי מתחייב במעילה: לרבי שמעון עד שהביא קרבנו לעזרה, ולרבי יהודה עד שיזרוק הדם (מעילה יט א, ורש"י שם ד"ה עד שיצא). ופירשו ראשונים שהם חולקים בחיוב אחריות אם הוא עד שיביאנו לעזרה ומשהביאו נפטר מאחריותו, או שעד שיזרוק הדם עדיין לא יצא ידי חובת אחריותו (רש"י שם ד"ה עד שיצא, וד"ה ר' יהודה; תוספות רבינו פרץ שם).

בנדרי הקדש

נדרים ונדבות

הנדבות בקדשי מזבח, שאמר הרי זה עולה וכיוצא בזה, אינו חייב באחריותן, אבל הנדרים, שאמר הרי עלי עולה, והפריש קרבנו ואבד או נגנב, חייב באחריותו (קנים א א; רמב"ם מעשה הקרבנות יד ה). ונחלקו תנאים עד היכן חייב באחריות: תנא קמא לומד מהכתוב וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ (דברים יב כו), שחייב בטיפול הבאתם עד שיביאם לבית הבחירה; ואילו רבי יהודה סובר שאינו חייב באחריותם אלא עד שיביאם לבור הגולה [בור מים שהיה בלשכת הגולה שבעזרה] (ספרי ראה עז).

אף הראשונים נחלקו אם חייב באחריות עד שיקריב כמו שנדר (רמב"ם שם); או עד שיביא לעזרה (רש"י חולין קלט א ד"ה דמיחסר) וימסור ליד כהן (תוספות חולין כב ב ד"ה והביא, בתירוץ השני), ואפילו כשהקרבן כשר, אם לא עלו לבעלים לשם חובה, כגון ששחטו שלא לשמו, צריך להביא קרבן אחר לצאת ידי נדרו (זבחים ב א, ורש"י ד"ה אלא)^[2].

במתנות כהונה

בכורים

הבכורים, חייב באחריותם (בכורים ב ד), שאם הפריש בכורים ונבזזו, נמקו, נגנבו, אבדו או נטמאו - מביא אחרים תחתיהם (שם א ח).

וכשם שנחלקו תנאים עד היכן חייב באחריות נדרי הקדש, כן נחלקו בבכורים: תנא קמא לומד מהכתוב רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ (שמות כג יט), שחייב בטיפול הבאתם עד שיביאם לבית הבחירה (בכורים א ט, ותוספות יום טוב שם; מכילתא דרשב"י שם); ואילו רבי יהודה סובר שאינו חייב באחריותם אלא עד שיביאם לבור הגולה (תוספתא (צוקרמאנדל) שם א ה).

ראשית הגז

המפריש ראשית הגז ואבד, חייב באחריות עד שיתן לכהן (תוספתא (צוקרמאנדל) חולין י ז; רמב"ם בכורים י ח; שו"ע יו"ד שלג ה), לפי שנאמר בו: תִּתֶּן לוֹ (דברים יח ד), ואינו נפטר עד שיתן לכהן (כסף משנה שם).

תרומה ומעשר

תרומה ומעשר שהפריש ואבדו, אינו חייב באחריותם (בכורים ב ד)^[3].

פדיון הבן

המפריש פדיון בנו ואבד, חייב באחריותו עד שיבוא ליד כהן (משנה בכורות נא א; שו"ע יורה דעה שה ט), שנאמר לאהרן: יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה (במדבר יח טו), לא יהא פדוי אלא כשיהיה לך (בכורות שם, ורש"י שם ד"ה יהיה לך), או ש פָּדֹה תִפְדֶּה מובנו אפילו כמה פעמים (פירוש הראב"ד עדיות ז א).

אם אין כהן בעיר, יכול לזכות לכהן על ידי אחר (מחנה אפרים זכיה לג, בשם המהרש"ל); ויש סוברים שכיון שהתורה חייבה אותו באחריות עד שיגיע ליד כהן, לא הועיל מה שזכהו על ידי אחר, אלא לענין שאינו יכול לחזור בו, אבל עדיין חייב הוא באחריות (מחנה אפרים שם).

פדיון פטר חמור

המפריש פדיון פטר חמור, נחלקו תנאים:

רבי אליעזר מחייב באחריותו, שנאמר: אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם, וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה (במדבר שם), מה בכור אדם חייב באחריות, אף בכור בהמה טמאה חייב באחריות.

וחכמים סוברים שאינו חייב באחריותו (בכורות יב ב), לפי שנאמר: אַךְ, חלק בכור אדם מבכור בהמה טמאה (פירוש הראב"ד עדיות שם), וכן הלכה (רמב"ם בכורים יב ה).

חובת אחריות כבעלות

יש דברים שבהם המחויב באחריות חשוב כבעלים, כגון חמץ של אחרים שאין עוברים עליו בבל-יראה-ובל-ימצא, ומכל מקום אם קיבל אחריות על חמצו של נכרי שהפקיד אצלו, הרי זה חשוב כשלו (פסחים ה ב).

אכילת תרומה

כהן ששכר פרה מישראל ושָׁם אותה בדמים קצובים, והתנה לקבל עליו כל אחריות של היזק או כחש או זול, מאכילה כרשיני תרומה, הואיל וקיבל אחריות עליה חשובה כקנין כספו, וכן להיפך: ישראל ששם פרה מכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה, אף על פי שאם שכר ממנו פרה בלי אחריות מאכילה כרשיני תרומה, אבל כשקיבל אחריות עליה, הרי זה כקנינו של ישראל לדבר זה (תרומות יא ט).

שבת

בשביתת בהמה בשבת נחלקו ראשונים, אם קבלת אחריות של גוי מחשיבה כאילו הבהמה של הגוי שיהא מותר לעבוד בה בשבת: יש מתירים כל שקיבל עליו הגוי אחריות של מיתה וגזלה וגנבה וזול; ויש אומרים, כיון שאינו יכול למוכרה הרי זו נקראת בהמת ישראל (שתי הדעות בסמ"ג עשין סה; סמ"ק רפא; ספר התרומה קמח; שו"ע אורח חיים רמה ד).

בכורה

בבכורה אין אחריות כבעלות, ונכרי שקיבל עליו אחריות של בהמת ישראל - חייבת בבכורה, ואינה חשובה כאילו יד גוי באמצע לפוטרה מן הבכורה (מהר"י וייל קעד; רמ"א יורה דעה שכ ז).

הערות שוליים