מיקרופדיה תלמודית:אחשביה

הגדרה^[1] - דבר שמצד עצמו אינו חשוב^[2], ומקבל חשיבות על ידי מעשה או מחשבה של האדם^[3]

בכמה הלכות אין הדין חל אלא על דברים שיש להם חשיבות מסוימת; ולפעמים, אפילו כשמצד עצמם אין לדברים אותה החשיבות, אלא שהאדם מחשיב אותם במעשה או במחשבה, הרי הם מקבלים את החשיבות הדרושה.

כלל זה של "אחשביה" אנו מוצאים בעניינים הבאים: בשיעורים, באכילה, במשקים ובמקום.

שני גדרי "אחשביה" הם: א) אחשביה לפני המעשה; ב) אחשביה על ידי עצם המעשה.

בשיעורים

בשיעור הוצאה בשבת

המוציא בשבת מרשות לרשות, אינו חייב אלא אם כן הוציא כשיעור שניתן לכל דבר ודבר לפי חשיבותו (ראה ערך מוציא). אולם המוציא לזרע ולדוגמא ולרפואה, חייב אפילו בכל שהוא (שבת צ ב; רמב"ם שבת יח כ) מפני שהחשיבו (רש"י שם ד"ה המצניע). והוא הדין לכל דבר שאינו חשוב, אם הצניעו – החשיבו, וחייב על הוצאתו (שם עה ב).

דעת רבי שמעון שכל שהוא למלקות

יש מהראשונים שאמרו, שלפיכך אומר ר' שמעון במאכלות אסורות: כל שהוא למלקות, ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן (מכות יז א), מפני שכיון שאכל במזיד – החשיבו, וחייב מלקות, אבל קרבן שאינו אלא בשוגג, שלא שייך בשוגג לומר החשיבו, צריך שיעור חשוב (ריטב"א שם ד"ה רבי, בשם רבינו מאיר)^[4].

איסור חצי שיעור מטעם אחשביה

ויש מי שאומר, שאף חכמים החולקים על ר' שמעון ואינם מחייבים מלקות על אכילת כל שהוא, מודים הם, שאם החשיבו מועיל, על כל פנים, לענין איסור, וזהו לדעתו, הטעם שחצי-שעור (ראה ערכו) אסור מן התורה (שו"ת חכם צבי פו)^[5].

באכילה

הקפיא דם ואכלו

אכילה שלא כדרכה אין חייבים עליה (פסחים כד ב. וראה ערך אכילה). לכן דם שנקפא מאליו אין חייבים עליו, שדם אינו עומד לאכילה אלא לשתייה, ואכילה שלא כדרכה היא; אבל אם הוא הקפיא את הדם – החשיבו, וחייב על אכילתו (חולין קכ א).

נשבע לאכול או שלא לאכול ואכל

לענין שבועה אנו מוצאים "אחשביה" אף בדבר שאינו ראוי כלל, כגון עפר וכיוצא בו: נשבע שיאכל, ואכל עפר, פטור, שכיון שנשבע שיאכל ואכל עפר, ודאי דעתו לקיים בזה שבועתו והחשיבו לאכילה (רמב"ן ורשב"א שבועות כד א, לגירסתם בגמ' שם, אולם גירסתנו: "שבועה שלא אוכל").

וכמו כן אם אמר קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום, ואכל נבלות וטרפות, אף לדעת הסובר שנבלות וטרפות אוכלים שאינם ראויים הם (ראה שבועות כג ב), מכל מקום כיון שאכל ואחר כך נשבע, ודאי דעתו על אכילה זו והחשיבה (שבועות כד א וב)

אבל נשבע שלא לאכול ואכל אוכלים שאינם ראויים, ודאי לא נתכוין לעבור על שבועתו ולא החשיבם (רמב"ן ורשב"א שם. וראה ערך אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן).

פירש בשבועתו 'כל שהוא'

אף לענין שיעורים יש "אחשביה" בשבועה: המפרש בשבועתו שלא לאכול כל שהוא ואכל - חייב, שכיון שמפרש, החשיבו ואסור עליו (שבועות כא ב, ורש"י ד"ה מפרש)

אכל חמץ שנשרף

חמץ ששרפו לפני זמנו, מותר בהנאה לאחר זמנו (פסחים כא ב). ודוקא בהנאה אבל באכילה אסור, שאף על פי שהוא כעפר, כיון שהוא אוכלו אסור (רא"ש פסחים ב א), שהרי החשיבו (ט"ז אורח חיים תמב סק"ח. וראה שם שאינו אלא מדרבנן, שהרי ביום הכפורים כשאכל אוכלים שאינם ראויים פטור)^[6].

במשקים

פרי העומד לאכילה ולא לסחיטה ונסחט מאליו, אין היוצא ממנו חשוב משקה, אבל אם סחטו האדם, החשיבו. דין זה מצינו לענין שבת ולענין מקוה:

לענין שבת

סחיטה מלאכה דאורייתא היא, וחייבים עליה חטאת. גדרה של מלאכה זו כגדר מלאכת דש (ראה ערכו), שמפרק פסולת מהאוכל, ואף כאן מפרק המשקה מהאוכל. ולפיכך אינו חייב מן התורה אלא על סחיטת זיתים וענבים, שעומדים לסחיטה והיוצא מהם חשוב משקה; אבל יש סוברים שאף הסוחט רמונים חייב, אף על פי שרמון אינו עומד לסחיטה, שמכיון שסחטו - החשיב את המשקה היוצא (רב נחמן שבת קמד ב), ואין הלכה כן, שסוף סוף אין זה כדרך המלאכה (שם קמה א, ורש"י ד"ה דבר)^[7].

לענין מקוה

יש סוברים שכל משקה פוסל את המקוה בשינוי מראה, ולפי זה פירות שאינם עומדים לסחיטה ונסחטו מאליהם, אין היוצא מהם חשוב משקה, ואינו פוסל את המקוה בשינוי מראה, ואף על פי כן אם סחטם בידים החשיב את המשקה היוצא מהם ופוסל את המקוה בשינוי מראה (שם קמד ב)^[8].

במקום

אין חייבים חטאת על הוצאה מרשות לרשות בשבת, אלא אם כן היתה ההוצאה ממקום חשוב וההנחה במקום חשוב (ראה ערך מוציא). מקום חשוב הוא אם יש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים (שבת ד א), ואם זרק ונח על גבי זיז כל שהוא, פטור (שם ב). אבל אם זרק בכונה שינוח על מקום זה, החשיבו בכונתו וחייב, ולפיכך אמרו: זרק בפי כלב חייב ( שבת קב א, ורש"י ד"ה הכא. וראה שם בתוספות ד"ה אמר רבא).

גדרי "אחשביה"

יש שפעולת אחשביה באה לפני המעשה, ויש שאחשביה על ידי עצם המעשה.

אחשביה לפני המעשה

הצנעת דבר שאינו חשוב לענין הוצאה בשבת; הקפאת הדם לענין איסור אכילה; כינוס האלל; סחיטת פירות לענין מקוה - בכל אלו באה ההחשבה לפני עצם המעשה: ההצנעה מחשיבה את ההוצאה; ההקפאה מחשיבה את האכילה; הכינוס מחשיב את האלל; הסחיטה מחשיבה את המשקה לפסול את המקוה.

אחשביה בעצם המעשה

המוציא לזרע וכו'; אכילת כל שהוא לר' שמעון; אכילת חצי שיעור לרבנן (לסברת החכם צבי פו); אכילת אלל; אכילת עפר ונבלות וטרפות לגבי שבועה; אכילת חמץ שנחרך; הנחה על גבי מקום שאינו חשוב לגבי הוצאה בשבת - כל אלו עצם המעשה המחייב מחשיב אותו: ההוצאה לזרע וכו' מחשיבה את עצמה וחייב עליה; אכילת כל שהוא לר' שמעון מחשיבה את עצמה לחייבו; אכילת חצי שיעור לרבנן מחשיבה שיהא אסור מן התורה; וכן כל השאר.

"אחשביה" לגבי אחרים

מחלוקת תנאים אם אחשביה של אדם אחד מועיל לגבי אחרים. שאלה זו אין לה מקום כשהחשיבות באה על ידי עצם המעשה המחייב, אלא כשהחשיבות באה על ידי איזו פעולה לפני המעשה המחייב:

ר' שמעון בן אלעזר סובר בהוצאה בשבת שאם הוכשר לאדם זה והצניעו, ובא אחר והוציאו - נתחייב זה במחשבה של זה (ברייתא שבת עו א); וחכמים חולקים וסוברים שאין ההחשבה מועילה אלא למחשיב עצמו, אבל אחר שהוציאו פטור (משנה שבת עה ב). ולא עוד אלא שאף הוא עצמו אם נמלך וחזר בו ממחשבתו הראשונה, בטלה חשיבותו של הדבר, והרי הוא ככל אדם (משנה שבת צ ב, ורש"י שם ד"ה אינו חייב). הלכה כחכמים ( רמב"ם שבת יח כב).

אחשביה של הרב לגבי התלמיד

הרב שהצניע דבר שאינו חשוב לכל, ואמר לתלמיד שיפנה לו המקום לסעודה, והלך ופינה לו אותו דבר, חייב, שחשיבות שהחשיב הרב, מועילה לתלמיד (שבת עח א). ונחלקו ראשונים: יש אומרים שדין זה לר' שמעון בן אלעזר אמור (רש"י ד"ה דבר); ויש אומרים שאף חכמים מודים בזה, שהתלמיד עושה הכל לדעת רבו (תוספות ד"ה אטו)..

הערות שוליים