מיקרופדיה תלמודית:איום

הגדרה^[1] - בית דין מטילים אימה על אדם שלא יאמר שקר ושיאמר אמת

על עדים

האיום משתנה בתכנו לפי סוגי העדים: עדי ממונות, עדי נפשות, ועדי קידוש-החודש.

עדי ממונות

מאיימים על עדי ממונות (משנה סנהדרין כט א; רמב"ם עדות יז ב; טוש"ע חושן משפט כח ז) בפני הכל (רמב"ם שם; טוש"ע שם) שלא יעידו עדות שקר. ולכן חרש המדבר ואינו שומע פסול לעדות, כיון שאינו יכול לשמוע האיום שמאיימים על העדים (שו"ע חו"מ לה יא. וראה משפט ערוך שם).

נחלקו אמוראים במה מאיימים עליהם: יש אומרים שמאיימים עליהם בפורענות שעדי שקר גורמים לעולם (רב יהודה ורבא בגמ' שם); ויש אומרים שמודיעים להם זלזול המעידים שקר שהם בזויים אפילו בעיני מי ששוכרם (רב אשי שם).

להלכה – יש שפסקו כאיום השני (טוש"ע שם); יש שכתבו שלהלכה מאיימים בשני האיומים (ב"ח שם, בדעת הטור); ויש שכתבו שלהלכה מאיימים עליהם תחילה באיום הראשון, ואם אנו רואים אותם קשי לב ועזי מצח, מאיימים עליהם באיום השני (מאירי שם).

האיום הוא אחר שאמרו העדים שבאו להעיד ושיודעים בזה הדבר (תוספות יום טוב סנהדרין ג ו, ד ה); ויש שכתב שבדיני ממונות אפילו כשלא אמרו עדיין העדים כלום, מכיון שהבעל דין הביאם לבית דין, הרי כבר יודעים בית דין שהם עדים ומאיימים עליהם מיד (חידושי מהרי"ח שם ד ה).

עדי נפשות

אחר שבאו עדי נפשות לבית דין ואמרו ראינו פלוני זה שעבר עברה פלונית והתרינו בו ומכירים אנו אותו (רמב"ם סנהדרין יב ג) מאיימים עליהם (משנה סנהדרין לז א; רמב"ם שם) שלא יעידו עדות שקר (רש"י שם ד"ה מאיימין).

במה מאיימים עליהם? אומרים להם:

שמא תאמרו מאומד ומשמועה עד מפי עד מפי אדם נאמן שמענו, או שמא אין אתם יודעים שסופנו לבדוק אתכם בדרישה וחקירה (משנה שם; רמב"ם שם).

הוו יודעים, שלא כדיני ממונות דיני נפשות, דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו, דיני נפשות דמו ודם זרעותיו תלויים בו עד סוף העולם (משנה שם; רמב"ם שם).

לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא (משנה סנהדרין לז א; רמב"ם שם). הרי כל באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים ואין פני כל אחד מהם דומים לפני חברו, לפיכך כל אחד ואחד יכול לומר בשבילי נברא העולם (רמב"ם שם), כלומר: חשוב אני כעולם מלא, לא אטריד עצמי מן העולם בעברה אחת, וימשוך עצמו ממנה (רש"י שם ד"ה בשבילי); או שמתוך שיחשוב על עצמו שבשבילו נברא העולם יחשוב כן אף על חברו, ומתוך כך יהא דמו יקר בעיניו (מאירי שם).

אחרי כן מאיימים עליהם שלא ישתקו ויעידו האמת: שמא תאמרו מה לנו ולצרה זו, להכניס ראשנו בדאגה זו אפילו על האמת, הלא כבר נאמר: וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ (ויקרא ה א), ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה, נוח לנו לעמוד ב- אִם לוֹא יַגִּיד, והלא כבר נאמר: וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה (משלי יא י. משנה שם ורש"י לז ב ד"ה ושמא תאמרו; רמב"ם שם).

עדי קידוש החודש

בעדי קידוש החודש האיום הוא במובן אחר, שלא כמובן האיום שבכל מקום. מאיימים עליהם, כשיש צורך בדבר, לבלי להעיד מה שראו, או להעיד מה שלא ראו.

ומחלוקת אמוראים בדבר:

• יש אומרים שאם ראו עדים את הלבנה ביום שלשים, ואם יקדשוהו בית דין לראש חודש יהיו שבת ויום הכפורים סמוכים זה לזה, מאיימים עליהם שישתקו, כדי לעבר את החודש, אבל אם לא נראה ביום שלשים ויש צורך לקדשו, אין מאיימים עליהם לומר שראו (רבי יהושע בן לוי בבבלי ראש השנה כ א, וירושלמי שם ג א), מלבד בניסן ותשרי שקביעת המועדות תלויה בהם, מאיימים עליהם כשיש צורך לקדשו שיאמרו שראו (אביי בגמ' שם, לפי רש"י בד"ה בניסן ותשרי) אם אף על פי החשבון צריכה היתה הלבנה להיראות אז (פני יהושע שם); ויש מפרשים בדעתם להיפך שבשאר חדשים מאיימים, ובניסן ותשרי אין מאיימים (תוספות שם ד"ה הא, בשם יש מפרשים; מאירי שם), שמתוך שבהם עיקר הקידוש צריך שלא להיכשל לקדשו שלא בראייה (מאירי שם).

• ויש מהאמוראים שחולקים וסוברים שדוקא אם לא נראה ביום שלשים ויש צורך לקדש החודש מאיימים עליהם שיעידו שראו, שאין הדבר נראה כשקר, שאחרים יאמרו: אנו לא ראינו ואלה ראו, אבל אין מאיימים עליהם כשראו שישתקו כשיש צורך לעבר, שנראה כשקר אם יעברו, שהרבה יש שראו (רב דימי בראש השנה שם; אמוראים אחרים בשם רבי יהושע בן לוי בירושלמי שם).

יש מהראשונים שמפרשים שהאיום על עדי קידוש החודש הוא לא שיעידו או שלא יעידו, אלא שמטריחים עליהם בבדיקות ומדקדקים בעדות ומשתדלים שתתבטל עדותם (רמב"ם קידוש החודש ג טו; מאירי ראש השנה שם).

על הנשבע

כל מי שנתחייב שבועת-הדיינים (ראה בערכו) בין מדברי תורה ובין מדברי סופרים, מאיימים עליו (רמב"ם שבועות יא טז; טוש"ע חושן משפט פז כ) כדי שלא ישבע לשקר.

במה מאיימים עליו? אומרים לו:

הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא (שמות כ ז).

כל עברות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה.

כל עברות שבתורה נפרעים ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו שמחפים על זה, ולא עוד אלא שגורם להיפרע משונאיהם של ישראל, שכל ישראל ערבים זה בזה.

עברות שבתורה תולים לו שנים ושלשה דורות, אם יש לו זכות, וכאן נפרעים מיד (רמב"ם שם, על פי שבועות לט א; טוש"ע שם).

בנקיטת חפץ

משביעים את החייב שבועה של תורה בנקיטת חפץ, היינו בספר תורה או בתפילין, כדי לאיים עליו (שבועות לח ב; רא"ש שם א; ר"ן ורשב"א שם), ואפילו כשאין משביעים אלא מחרימים - מאיימים עליו (ראב"ד שבועות יא יג), ויש רשות לדיין לאיים אף בדברים אחרים, אם רואה צורך בדבר (ר"ן שבועות שם; רמ"א חושן משפט פז כ).

יש שמאיימים על הנשבע בנרות דולקים שכיבו אותם ובנודות נפוחים שהתירום ובתקיעת שופר ובהעמדת מטה של מתים וכיוצא בדברים (ערוך ערך היסת; תוספות בבא מציעא יד א ד"ה דינא, בשם תשובת הגאונים); ויש שכתבו שלא נהגו באיומים אלה ואין לעשות אותם (כנסת הגדולה שם), ואיומים אלה לא נשמעו ולא נראו בין גאוני ארץ ובקהילות מפוארות (שו"ת חתם סופר חו"מ עג).

יש שכתבו שנוהגים לעשות ההשבעה בבית כנסת, עם נרות דלוקים ופתיחת ארון ולבישת "קיטל" (ערוך השלחן חו"מ פז יז).

בטענת ספק

על טענת ספק, בין מן התורה ובין מדבריהם, אין צריך איום (רמב"ם שם טו; טוש"ע שם כא)

בשבועת הסת

אין מאיימים על שבועת הסת (רמב"ם שבועות יא יט; טוש"ע שם), ומכל מקום נהגו להיות ספר תורה ביד חזן הכנסת או שאר העם בעת שמשביעים שבועה זו, אף על פי שאין בהיסת נקיטת חפץ בידו, כדי לאיים עליו (רמב"ם שם יג; טור שם).

על סוטה

איום שלא תשתה

לאחר שהעלו את הסוטה לבית דין הגדול שבירושלים, מאיימים עליה (משנה סוטה ז א; רמב"ם סוטה ג ב), שלא בפני בעלה (רמב"ם שם), שתהא מודה (רש"י שם ד"ה ומאיימין), שלא תביא עצמה לסכנה ולמיתה מנוולת זו (רש"י שם ד"ה הרבה; מאירי שם).

במה מאיימים עליה? אומרים לה:

הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים, עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים (משנה שם; רמב"ם שם).

הרבה קדמוך ונשטפו, ואנשים גדולים יקרים תקף יצרם עליהם ונכשלו, ומגידים לה מעשה יהודה ותמר כלתו, ומעשה ראובן בפילגש אביו כפשוטו, ומעשה אמנון ואחותו, כדי להקל עליה עד שתודה (רמב"ם שם).

אין האיום מעכב, שאף אם לא איימו עליה כלל - שותה (תוספות סוטה ז ב ד"ה מה להלן).

איום שתשתה

כדרך שמאיימים עליה שלא תשתה, כך מאיימים עליה - לאחר שנמחקה המגילה (סוטה ז ב) - שתשתה (תוספתא סוטה (צוקרמאנדל) א ו; ברייתא בגמ' שם; רמב"ם שם ד ה).

אומרים לה: אם ברור לך הדבר שטהורה את עמדי על בורייך ושתי, לפי שאין המים המרים דומים אלא לסם יבש שמונח על בשר חי, אם יש שם מכה מחלחל ויורד, אין שם מכה אינו מועיל כלום (תוספתא שם; גמ' שם ב; רמב"ם שם).

מהראשונים יש שאמרו שרבי אליעזר חולק וסובר שאין מאיימים עליה שתשתה (תוספות שם יד ב ד"ה אי).

הערות שוליים