מיקרופדיה תלמודית:איל נזיר

הגדרה^[1] - קרבן שלמים, שהנזיר חייב להביא ביום מלאת ימי נזרו, נוסף על החטאת והעולה שהוא מביא

חובת איל נזיר

חובת הנזיר ביום שנגמרה נזירותו להביא שלשה קרבנות: (א) כבשה לחטאת, (ב) כבש לעולה, (ג) ואיל לשלמים, שנאמר: וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַה' כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים (במדבר ו יג - יד). איל זה צריך להיות בן שנתיים (ראה רש"י מנחות מח ב ד"ה ושאר, ורש"י נזיר כד ב ד"ה ששחטן, ותוספות נזיר שם ד"ה ותו) ככל איל (ראה ערכו) האמור בתורה.

האיל – ושאר קרבנות הנזיר והלחם הבא עמהם – נקנים ממעות חולין (רמב"ם נזירות ח יג).

לחם הבא עם איל הנזיר

יחד עם איל השלמים מביא הנזיר ששה ושני שליש עשרונים סולת, ואופה מהם עשר חלות מצות ועשרה רקיקי מצה (רמב"ם נזירות ח א, על פי משנה מנחות עח א), שנאמר: וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן (במדבר שם טו). לפי שנאמר בענין קרבן תודה (ראה ערכו): עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו (ויקרא ז יג), למדנו לרבות אף בשלמי נזיר, בשני מיני מצה שהוא מביא, חלות ורקיקים^[2], שחייב לעשותם כמו בתודה, כל מין ומין משלשה עשרונים ושליש (מנחות עח א, ורש"י).

מושח את כולם ברביעית שמן, שכן נתרבה כמו בתודה, ומאחר שבתודה מביא חצי לוג שמן וחוצהו, חציו לחלות ורקיקים וחציו לרבוכה (מנחות פט א), הרי שלחלות ורקיקים היה רק רביעית הלוג (שם עח א, וברש"י ד"ה ולרביעית). ר' אלעזר בן עזריה סובר, שרביעית שמן למצות נזיר הלכה למשה מסיני (שם פט א; רמב"ם נזירות ח א).

עשרים לחם אלו הם חלק מקרבן השלמים, כמו שנאמר: וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַה' עַל סַל הַמַּצּוֹת (במדבר שם יז, וראה כסף משנה נזירות ח א).

מביא כולם בסל אחד, שנאמר: עַל סַל הַמַּצּוֹת (רמב"ם שם).

שני מיני הלחם שבנזיר מעכבים זה את זה (משנה מנחות כז א), שנאמר: כֵּן יַעֲשֶׂה (במדבר שם כא) לעכב (גמ' שם ורש"י).

אימתי איל נזיר אינו טעון לחם

ארבעה אילים הם, שאף שנעשו כמצותם כשלמי נזיר, אינם טעונים לחם, מפני שכתוב: עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר(במדבר שם יט), ובאלו אין שם נזיר: (א) כשהפרישו בהמתם ומת הנזיר; (ב) כשנתכפר באחר; (ג) נזירה שהיפר לה בעלה; (ד) קטן שהזירו אביו ומיחה הוא או קרוביו (נזיר כד ב. וראה ערך נזיר).

שחיטתו

שחיטתו לאחר שחיטת החטאת והעולה

אין שוחטים את האיל אלא לאחר שחיטת החטאת והעולה, שנאמר: וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ, וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים (במדבר ו טז - יז), מגיד שהחטאת קרבה קודם עולה (מדרש רבה (וילנא) נשא פרשה י סי' כ. וראה זבחים צ א, ורש"י נזיר מה א ד"ה שהחטא), והעולה קודמת לשלמים (מדרש רבה שם) לפיכך שוחט את החטאת תחילה, ואחר כך את העולה, ואחר כך את השלמים (רמב"ם נזירות ח ב, על פי משנה נזיר מה א, וראה במפרשי הרמב"ם שם)^[3].

האם שחיטתו קודמת לגילוח הנזיר

נחלקו תנאים אם שחיטת האיל קודמת לגילוח הנזיר: ר' יהודה סובר שהנזיר מגלח לאחר שחיטת השלמים (משנה נזיר מה א), ור' אלעזר סובר שמגלח אחר החטאת (משנה שם). הלכה כר' יהודה (ראה פירוש המשניות לרמב"ם שם, ובלחם משנה ומשנה למלך שם). ומכל מקום אם שחט את השלמים ראשונה – יצא, והנזיר מגלח על שחיטה זו (ראה רמב"ם שם ח: גילח על השלמים וכו', וראה מנחת חינוך מצוה שעז).

שחיטת האיל אינה אלא לאחר הבאת הלחם הבא עמו, שנאמר: וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַה' עַל סַל הַמַּצּוֹת (במדבר ו יז), מלמד שהסל בא חובה לאיל ושחיטת האיל מקדשתו (מנחות מו ב, וראה רמב"ם שם א. וראה כסף משנה).

שחטו שלא כמצוותו

שחטו שלא כמצותו [ששחטו שלא לשמו, או שהביא איל בן שנה (שתי לשונות ברש"י מנחות מח ב ד"ה כי)^[4]] הרי זה כשר, אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה. ולפיכך אינו טעון לא לחם ולא זרוע (ראה להלן), שאינו כשלמי נזיר, אבל מכל מקום מחמירים עליו שלא לאכלו אלא ליום אחד (נזיר כד ב), אף על פי ששאר שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד, מאחר שהופרש לשם נזירות מטילים עליו חומר שלמי נזיר (מאירי שם ד"ה המפריש).

יש מהראשונים שהוסיף, שאין הוא טעון גם מתנות (רמב"ם נזירות ח יב), היינו שאינו חייב במתנות חזה-ושוק (ראה ערכו), כיון שנאמר בנזיר: וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן וגו' עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה (במדבר ו כ), כל שאין שם לחם וזרוע, אף חזה ושוק אין שם (שירי קרבן בירושלמי נזיר ו ז), או שאינו צריך נתינה על כפי הנזיר (ראה להלן), ויש בה רק דין תנופה (ראה ערכו) כשאר שלמים, ולכן בנזירה שאינה בתנופה של שאר שלמים אינה צריכה כאן תנופה (אור שמח שם).

יש סוברים שאף על פי שאינו טעון זרוע להניף אותה תנופה, מכל מקום נאסרה הזרוע כחומר שלמי נזיר, ואינה נאכלת לזרים (תוספות נזיר כד א ד"ה שלמים; מאירי נזיר שם ד"ה ויש).

ויש מפרשים שאין לו זרוע שתתבשל עם האיל, כדין זרוע בשלה שבשלמי נזיר המתבשלת יחד עם האיל, לפי שאין לו דין שלמי נזיר ולא הותר בישולם יחד, כיון שנותנים עליו חומרי שלמי נזיר והזרוע שונה בדיניה משאר האיל (ראה להלן), ונמצא נותנת טעם בשאר האיל (תוספות שם, בשם ר"ת; מאירי שם בשם קצת רבנים).

בישול בשרו

אחר שהוא מוציא את האמורים (ראה ערכו) ומפריש חזה ושוק, מבשל את שאר הבשר (רמב"ם מעשה הקרבנות ט ט).

בישול הזרוע

נחלקו תנאים בדרך בישול האיל והזרוע:

• יש סוברים שתחילה מחתך את הזרוע מן האיל, ואחר כך מבשלם ביחד (חולין צח ב, ת"ק בלישנא קמא לפי רש"י ד"ה ת"ק, או רשב"י לפי תוספות ד"ה מר), שנאמר: וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל (במדבר ו יט), ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, שנתבשלה יחד עם האיל (רש"י ותוספות שם), אלא שמחתכה קודם בישולה, שאין בְּשֵׁלָה אלא שלמה, ולא הקפיד הכתוב אלא שיבשלה שלמה ולא יחתכה לחתיכות (ת"ק לפי רש"י שם), או שאין בְּשֵׁלָה אלא שנתבשלה עם האיל, ולא שתהא מחוברת עמה (רשב"י לפי תוספות שם).

• יש סוברים שהזרוע מתבשלת כשהיא מחוברת עם האיל ואחר כך מחתכה (ת"ק בלישנא קמא לפי התוספות שם, או רשב"י בשתי הלשונות לפי רש"י שם), לפי שאין בְּשֵׁלָה אלא שלמה, שתהא מחוברת לאחר בישול (ת"ק לפי תוספות), או שאין בְּשֵׁלָה אלא שנתבשלה עם האיל ומחוברת עמה (רשב"י לפי רש"י).

• ויש סוברים שמחתך את הזרוע מן האיל ומבשלה בקדרה אחרת (ת"ק בלישנא בתרא), לפי שהזרוע אינה נאכלת אלא לכהנים, ואם יתבשלו יחד הרי היא נותנת טעם בכל האיל ויאסר לזרים (ראה רש"י שם, וראה ערך טעם כעיקר), ואף שנאמר בְּשֵׁלָה, אין בְּשֵׁלָה אלא שלמה שלא יחתכנה לחתיכות (רש"י ותוספות).

דעה אחרת יש בירושלמי (נזיר ו ט): מחתכה לפני הבישול, אלא שמניח בה כשעורה מחוברת לאיל, לפי שבְּשֵׁלָה משמע בפני עצמה, ומִן הָאַיִל משמע שמחוברת לאיל, וכשעושה כן נמצאו שני הכתובים קיימים (ירושלמי נזיר ו ט, וראה שם בקרבן העדה ופני משה).

הלכה שתחילה מבשל הזרוע מחוברת עם הבשר, ואחר כך מחתכה (רמב"ם מעשה הקרבנות ט ט).

זרוע בשלה בתמורת איל נזיר

הממיר בהמה באיל נזיר (ראה ערך תמורה) נוהג בה דין זרוע בשלה כמו באיל נזיר עצמו (תוספות ישנים יומא נ א ד"ה ודוחה).

מקום בישולו

לשכה מיוחדת היתה בעזרת נשים, ששם היו הנזירים מבשלים את שלמיהם, ו'לשכת נזירים' היתה נקראת, בנויה בקרן מזרחית דרומית של עזרה (מידות ב ה; רמב"ם נזירות ח ג, ומעשה הקרבנות ט ט ), ומפני שהכהן צריך לקחת את הזרוע הבשלה לתנופה, לפיכך בישלוהו בעזרה (רש"י במדבר ו יח); ויש סוברים שמבשלים אותו בכל העיר (תוספות נזיר מה ב ד"ה ולא במי).

סדר הבישול

כשהיה מבשל או שולק את השלמים, היה נותן מן הרוטב על שער ראש הנזיר, ואחר כך נוטל שער ראש נזרו אחרי שמתגלח, ומשלחו תחת הדוד שבו מתבשל בשר האיל, שנאמר: וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ, וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים (במדבר שם יח), ודרשו: מזבחו יהא תחתיו (נזיר מה ב; רמב"ם נזירות ח ב), ואם השליכו תחת דוד החטאת יצא, שנאמר: זֶבַח, לרבות את החטאת (נזיר שם; רמב"ם שם. וראה ערך תגלחת נזיר).

תנופתו

מעשה התנופה

אחר שנתבשל בשר האיל לוקח הכהן את הזרוע הבשלה מן האיל, וחלת מצה אחת מן הסל, ורקיק מצה אחד יחד עם החזה והשוק והאימורים, ומניח הכל על ידי הנזיר, והכהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים ומניף (רמב"ם מעשה הקרבנות ט ט), שנאמר: וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר וגו' וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' וגו' עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה (במדבר שם יט - כ).

אף הנזירה צריכה להניף, אף על פי שכל התנופות נוהגות באנשים לבד ולא בנשים (קדושין לו א; רמב"ם נזירות ח ד).

האם תנופה מעכבת

אין התנופה מעכבת בנזיר, לפי שנאמר: וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן(במדבר שם כ), ודרשו: אחר מעשה יחידי הרי הוא שותה יין, כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים [-החטאת, העולה או השלמים (ראה לחם משנה נזירות ח י)] הותר לשתות יין ולטמא למתים (חכמים ורבי שמעון נזיר מו א); ר' אלעזר חולק וסובר שאף התנופה מעכבת, והוא דורש: ואחר ישתה הנזיר יין, אחר המעשים כולם (שם).

הלכה כחכמים, שלא נאמרה תנופה אלא למצוה ולא לעכב, בין שיש לו כפים ולא הניף, ובין שאין לו כפים (רמב"ם נזירות ח ה). בירושלמי יש סובר שאם יש לנזיר כפים - התנופה מעכבת; ואם אין לו כפים - אינה מעכבת (רב בירושלמי נזיר ו ט, וראה שם בשיירי קרבן אם רב סובר כחכמים או כר' שמעון).

אכילתו

הזרוע הבשלה, החזה והשוק, וחלק מן הלחם שהכהן מניף, הם הנקראים "המורם מאיל נזיר" (רמב"ם מעשה הקרבנות ט יב), ואינם נאכלים אלא לכהנים, לנשיהם לבניהם ולעבדיהם (זבחים נה א), ושאר הבשר נאכל לבעלים כשאר שלמים.

על זמן ואופן אכילתם, ראה ערך אכילת קדשים.

הקרבת האיל, זריקתו והקטרתו, מנחתו ונסכו, כשאר קרבנות שלמים (ראה ערכו).

הערות שוליים