מיקרופדיה תלמודית:אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - אסור לאדם לעבור על איסור קל, כדי להציל את חברו מאיסור חמור.
מהות האיסור
הדביק פת בתנור בשבת, שמלאכת אפייה אינה נגמרת עד שתיאפה הפת, אסור לאחר לרדות את הפת מן התנור קודם שתיאפה, כדי להציל את חברו מאיסור חמור של מלאכת אפייה בשבת, אף על פי שאין ברדיית הפת אלא איסור קל של שבות מדבריהם, שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך (שבת ד א); ויש מי שאומר שאין היתר לומר לו כן, אבל אם ירצה - עושה הוא מעצמו כדי שיזכה חברו (ריטב"א ערובין לב ב).
כמה הגבלות ותנאים נאמרו בדבר:
כשאינו הגורם לאיסור
האיסור הוא דוקא במקום שהאיסור שחברו יעשה אינו בא על ידי אותו האדם שאנו דנים עליו אם יחטא כדי להציל את חברו, אבל אם הוא היה הגורם לכך - מותר לו לעבור על איסור קל, כדי שלא יבוא חברו לידי איסור חמור.
לכן חבר שאמר לעם הארץ: מלא לך כלכלה של תאנים מתאנתי, מותר לו לתרום שלא מן המוקף מהתאנים שלו על התאנים שלקט עם הארץ, כדי שלא יאכל עם הארץ טבל על ידו, שהוא הגורם לכך, שאמר לו ללקוט מפירותיו (תוספות שם ד"ה וכי).
כשחברו פשע
לא אסרו אלא במקום שחברו פשע, כגון שהדביק את הפת בשבת, שאפילו אם היה שוגג היה לו להיזהר בדבר ולא לבוא לידי שגגת עברה, אבל אם חברו לא פשע, מותר לעבור על איסור קל, כדי להציל את חברו מאיסור חמור (תוספות שם).
לכן מי שהודיעו לו בשבת שהוציאו בתו מביתו להוציאה מכלל ישראל - והוא הדין אם אינה בתו, אלא בת או בן איש אחר, אפילו שאינו קרובו (שו"ע הרב שם) - מצוה עליו לחלל את השבת, אפילו בדברים האסורים מן התורה, כדי להצילה (בית יוסף ושו"ע אורח חיים שו יד)[2], ואם אינו רוצה - כופים אותו (בית יוסף ושו"ע שם). ומחללים עליה את השבת אפילו אם הוא ספק אם ישיבנה, ואפילו אם היא קטנה שאינה מחוייבת עדיין במצוות (שו"ע הרב שם).
אבל מי שרוצים לאנסו שיעבור עברה גדולה אחת, אין מחללים עליו את השבת כדי להצילו (רמ"א או"ח שכח י), שאין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חברך (משנה ברורה שם ס"ק לא), אך אם הכפיה היא באחד מג' עבירות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, והוא משער שהנאנס ימסור עצמו למיתה בשביל זה, אפשר שצריך לחלל כדי שלא יבוא לזה (משנה ברורה שם).
כשהמצוה גדולה וחשובה
משום מצוה רבה, כגון פריה-ורביה, שעל ידה מתקיים העולם, מותר לעבור על איסור קל.
לכן מי שחציו עבד וחציו בן חורין, שלישא שפחה אינו יכול ולישא בת חורין אינו יכול, כופים את רבו ועושה אותו בן חורין, כדי שיוכל לקיים מצות פריה ורביה (משנה גיטין מא א), אף על פי שכל המשחרר עבדו עובר בעשה של "לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ" (ויקרא כה מו), שמלבד מה שהעבד לא פשע כלום, הרי פריה ורביה מצוה רבה היא (תוספות שבת שם וגיטין שם ד"ה לישא).
לכן יש אומרים שאפילו הרוצה מעצמו להמיר דת ויש אפשרות להצילו, מחללים את השבת להצלתו, שהרי אין לך מצוה רבה יותר מזו (נחלת שבעה פג); אבל נחלקו עליו ואמרו שעל טעם זה של מצוה רבה לחוד אין לסמוך, כשחברו הוא פושע (שבות יעקב ח"א טז), ומכל מקום באיסורים דרבנן יש להקל ולסמוך על הטעם של מצוה רבה אפילו במקום פשיעה (משנה ברורה שו ס"ק נו, בשם אחרונים).
כשהמצוה של רבים
משום מצוה של רבים, היינו להציל את הרבים מחטא, מותר ליחיד לעבור על איסור קל.
לכן חציה שפחה וחציה בת חורין, אף על פי שהאשה אינה מצווה על פריה ורביה, מכל מקום כשהיא מחזרת אחרי אנשים ומשדלתן לזנות, כופים את רבה לשחררה, כדי שתנשא לאיש והוא ישמור עליה (תוספות גיטין שם).
כשהמצוה היא עבודת בית המקדש
בשביל תיקון כהנים לעבוד עבודה במקדש, מותר לעבור על איסור קל.
לכן כהן שנמצאה בו יבלת ופסול לעבודה, חברו חותכה בשבת בשיניו (ערובין קג ב), אף שיש בזה איסור שבות של מתקן (ריטב"א ערובין לב ב).
כשהמעשה כבר נעשה
לא אסרו אלא במקום שהעברה של חברו באה מאליה, כמו ברדיית הפת, שהמעשה כבר נעשה והאפייה באה מעכשיו ממילא, אבל כל שחברו עוד לא עשה האיסור, מותר לעבור על איסור קל, כדי שלא יעבור חברו על איסור חמור (תוספות שבת שם, בשם ריב"א).
סייגים נוספים השנויים במחלוקת
ישנם סייגים נוספים בכלל זה, השנויים במחלוקת:
יש מחלקים בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן, שבאיסור דאורייתא אין אומרים לאדם חטא באיסור קל כדי שיזכה חברך להינצל מאיסור חמור, שבאיסור תורה מה לי איסור קל מה לי איסור חמור, ובאיסור דרבנן הוא שאומרים כך (הגהות משנה למלך תרומות ג טז); ויש שאינם מחלקים, ובמקום שמותר לעבור על איסור קל כדי להציל את חברו מאיסור חמור, אף באיסור תורה כך הוא הדין (נודע ביהודה תנינא אבן העזר לו, על פי שו"ת הרשב"א ח"א קכז).
יש אומרים שלא אסרו אלא בהדביק פת בשוגג, שאיננו איסור שאפשר לו להתכפר בחטאת, ואין הרדייה אלא זכות לו שיפטר מקרבן, אבל להציל את חברו מאיסור - מותר לעבור על איסור קל (רמב"ן שבת שם, בתירוץ השני).
יש אומרים שדוקא לחטא בקום ועשה אסור כדי להציל את חברו מאיסור חמור, אבל מותר לעבור בשביל כך על איסור בשב ואל תעשה (שער המלך שבועות ו ה, בשם מהריב"ל[3]).
יש אומרים שהנשבע לחברו שיפרע לו חובו ביום פלוני וחל בשבת, מותר לשום לו בשבת המשכון שנותן לו, למרות שהשומא אסורה מדרבנן משום "ממצוא חפצך" (סמ"ע עג סק"כ), לפי שאמרו: חפציך אסורים, חפצי שמים מותרים (שבת קנ א), ושומא זו על כל פנים היא לא בשביל צרכיו אלא לצורך הצלה מעברה, והרי זה בכלל חפצי שמים (דברי משפט שם); ויש אומרים שהדבר אסור, כי אין אומרים חטא להציל חברו מאיסור שבועה (ש"ך שם ס"ק כב).
שחיטה בשבת עבור חולה שיש בו סכנה
חולה שיש בו סכנה שצריך לאכול בשר, והוא שבת, ואין לפנינו בשר עבורו (ראה בערך חולה), להלכה לא זו בלבד שאם אין נבילה מוכנת שאין לומר לנכרי שינחור אלא נשחט לו, אלא אף אם יש נבילה מוכנת מוטב שנשחט לו ולא ניתן לו נבילה (טוש"ע אורח חיים שכח יד), ויש שכתבו בטעם הדבר לפי שדיחוי שבת אינו מוטל על החולה אלא על ישראל העומדים עליו, ולכן אינם רשאים להאכילו דבר איסור כדי להקל חילול שבת מעליהם, שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך [ראה ערכו] (שו"ת רדב"ז ח"ד אלף ר).