מיקרופדיה תלמודית:אין דנין אפשר משאי אפשר

הגדרה^[1] - אין למדים דין בדבר שמציאותו אפשרית מבלעדי אותו דין, מדבר שאין מציאותו אפשרית מבלעדיו

בבנין-אב

פסח ממעות מעשר שני

מחלוקת תנאים היא אם דנים אפשר משאי אפשר: רבי אליעזר אומר מנין לפסח דורות שאין בא אלא מן החולין - ולא ממעות מעשר שני - נאמר פסח במצרים ונאמר פסח בדורות, מה פסח האמור במצרים אין בא אלא מן החולין - שלא היה אז מעשר שני - אף פסח האמור לדורות אין בא אלא מן החולין; אמר לו רבי עקיבא: וכי דנין אפשר משאי אפשר, אמר לו: אף על פי שאי אפשר ראיה גדולה היא ונלמד הימנה (יבמות מו א).

לימוד זה הוא בבנין אב (תוספות שם ד"ה א"ל ובכורות נו א ד"ה ומה); ויש שנראה מדבריו שהוא בגזרה שוה (רש"י נדה לז ב ד"ה הקישן הכתוב).

בגזרה-שוה

ולד מעשר בהמה אינו קרב

אין דנים אפשר משאי אפשר בגזרה שוה, ולכן הוצרכנו ללימוד מיוחד שוולד של מעשר-בהמה אינו קרב, ואין למדים בגזרה שוה מבכור שהוא זכר ואין בו ולד, שאין דנים אפשר משאי אפשר (תמורה יח ב).

פסח ממעות מעשר שני

לשיטה המובאת לעיל שהלימוד של רבי אליעזר בנוגע להבאת קרבן פסח ממעות מעשר שני הוא לימוד בגזרה שוה (רש"י נדה לז ב ד"ה הקישן הכתוב), הרי שלדעת רבי אליעזר דנין אפשר משאי אפשר בגזרה שוה, ולדעת רבי עקיבא לא.

מספר המלקות של עדים זוממים

עדים זוממים שרצו לחייב מלקות - מלקים אותם לכל אחד ואחד מלקות שלמה, ואין משלשים ביניהם כדרך שמשלשים בממון כשרצו לחייב והוזמו. ונחלקו אמוראים במקור הלימוד: אביי אמר: נאמר רשע בחייבי מלקות, ונאמר רשע בחייבי מיתות בית דין, מה להלן אין מיתה למחצה אף כאן אין מלקות למחצה (מכות ה א), ופירשו ראשונים שאף על פי שבמיתה אי אפשר לחצאין, מכל מקום דנים אפשר משאי אפשר (תוספות יבמות מו ב ד"ה אמר, ומנחות פב ב ד"ה והשתא); ורבא אמר לימוד אחר על כך (ראה מכות שם), לפי שסובר שאין דנים אפשר משאי אפשר (רמב"ן וריטב"א מכות שם).

בהיקש

זבה שילדה

בהיקש נחלקו אמוראים:

• יש סוברים שלרבי עקיבא שאין דנים אפשר משאי אפשר, אף בהיקש אין דנים, שאף על פי שנאמר ביולדת: כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא (ויקרא יב ב), אין אנו דורשים כימי נדתה כך ימי לידתה, מה ימי נדתה אין ספירת שבעה-נקיים לזיבה עולה בהם, שמשנעשית זבה שוב אין ימי-נדה חוזרים לה עד שתספור מקודם שבעה נקיים, אף ימי לידתה אין ספירת שבעה נקיים עולה בהם, שאם היתה זבה וילדה ולא ראתה דם בימי לידתה - אינם עולים לה לשבעה נקיים, שאין דנים אפשר משאי אפשר, שבימי נדה הרי אין במציאות ימי ספירה, ולרבי אליעזר יש לדרוש היקש זה (רב אחדבוי בר אמי בלשון ראשונה בנדה לז ב, ורב ששת בלשון שנייה שם, לפירוש רש"י שם ד"ה ר' אליעזר).

• ויש סוברים שבהיקש אף רבי עקיבא מודה שדנים אפשר משאי אפשר, ולכן אף לדבריו יש לדרוש ההיקש של ימי לידתה לימי נדתה (רב ששת בלשון ראשונה שם, ורב פפא בלשון שנייה שם, לפירוש רש"י שם).

• ויש מהראשונים שסוברים, שבהיקש שניתן לדרוש אף לדברים אחרים הכל מודים שלרבי עקיבא אין דנים אפשר משאי אפשר, מפני שאין אנו מבטלים את ההיקש אלא דורשים אותו לדברים האחרים, ולכן אף על פי שרבי אליעזר למד שפסח דורות אינו בא אלא מן החולין גם מהיקש, שנאמר: וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה (שמות יג ה), שיהיו כל עבודות של חודש הזה כזה (מנחות פב ב), מכל מקום רבי עקיבא חולק על הלימוד מההיקש וסובר שאין דנים אפשר משאי אפשר, לפי שהיקש זה מתקיים לדברים אחרים, ולא נחלקו האמוראים אלא בהיקש שאין בו לימודים אחרים, אם אף בזה סובר רבי עקיבא אין דנים אפשר משאי אפשר, או שבזה מודה שדנים, שבעל כרחנו הקישו הכתוב (תוספות מנחות שם ד"ה והשתא, ונדה שם ד"ה על).

גר שטבל ולא מל

נחלקו תנאים בגר שטבל ולא מל: רבי אליעזר ורבי יהושע סוברים שהוא גר, שכן מצינו בנשים בשעת מתן תורה שנתגיירו בטבילה בלבד, ופירשו בגמרא: שאף על פי שבנשים אין מילה שייכת, דנים אפשר משאי אפשר (יבמות מו א); ורבי יוסי סובר שאינו גר עד שימול ויטבול (שם א-ב), ואין למדים מנשים לפי שאין דנין אפשר משאי אפשר.

לימוד זה הוא בהיקש, שנאמר: כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה (במדבר טו טו) ככם כאבותיכם (תוספות מנחות שם, על פי כריתות ט א).

תרומה מטמא על הטהור

בירושלמי למדו אפשר משאי אפשר בהיקש: וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב (במדבר יח כז) - מה גורן ויקב אי אפשר שיהא מקצתו טמא ומקצתו טהור, שאין חטה אחת חציה טמאה וחציה טהורה, אף מה שאתה תורם יהיה כולו טמא או כולו טהור, מכאן שאין תורמים מן הטמא על הטהור, "ולמדין אפשר משאי אפשר" (ירושלמי תרומות ב א).

בקל-וחומר

שחיטת הקרבנות אינה צריכה בעלים

אין דנים אפשר משאי אפשר בקל וחומר, ולכן הוצרכנו ללימוד מיוחד ששחיטת הקרבנות אינה צריכה בעלים, ולא למדנו מקל וחומר מזריקה, ומה זריקה שהיא עיקר כפרה אינה צריכה בעלים, שחיטה שאינה עיקר כפרה לא כל שכן, לפי שזריקה אי אפשר בבעלים, שהרי צריכים כהן לעבודתה, ואין דנים אפשר משאי אפשר (מנחות יט א).

בסברא

קיום מצות פריה ורביה

נחלקו תנאים בלימוד אפשר משאי אפשר: בית שמאי אומרים שמצות פריה-ורביה אין מקיימים בזכר ונקבה אלא בשני זכרים, ופירשו בגמרא שאין למדים מברייתו של עולם, שנבראו זכר ונקבה, אדם וחוה, לפי שאין דנים אפשר משאי אפשר, שאם לא נבראה חוה לא היתה נקבה אחרת בעולם; ובית הלל אומרים מצות פריה ורביה היא בזכר ונקבה ולא בשני זכרים, שלמדים מברייתו של עולם (יבמות סא ב - סב א, ורש"י שם ד"ה משאי אפשר).

לימוד זה הוא לימוד מסברא (כן משמע בפירוש הריב"ן שם, ובפסקי הרי"ד שם סא ב).

הערות שוליים