מיקרופדיה תלמודית:אין למדין מקדם מתן תורה

הגדרה^[1] - אין ללמוד דין ממה שעשו אבותינו קודם מתן תורה

מקור הכלל

"מנין לאבל מן התורה שבעה? וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים (בראשית נ י), ולמידין דבר קודם למתן תורה; רבי יעקב בר אחא בשם רבי זעירא שמע לה מן הדא וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' (ויקרא ח לה) – כשם ששימר הקדוש-ברוך-הוא על עולמו שבעה, כך אתם תשמרו על אחיכם שבעה" וכו' (ירושלמי מועד קטן ג ה).

ראשונים ביארו שהמילים "ולמידין דבר קודם למתן תורה" נאמרו בתמיהה, לדחות הלימוד מהאבלות על יעקב, לפי שאין למדין מקודם מתן תורה (תוספות מועד קטן כ א ד"ה מה; שיטה לתלמיד רבי יחיאל מפריש שם; מדרש הגדול פרשת ויחי, עמ' תתעה במהדורת מוסד הרב קוק).

אכן יש ראשונים שכתבו שיש אסמכתא לאבלות מהכתוב הנ"ל (רש"י נזיר טו ב ד"ה אלא; תורת האדם לרמב"ן, עמ' קמה), ונחלקו בביאור דבריהם:

• יש שפירשו שהם מודים לכלל הנ"ל, אלא שסוברים שלא בא הירושלמי לדחות לחלוטין את הלימוד מאבלות יעקב, אלא לומר שמכיוון שאין למדים מקודם מתן תורה, הרי הכתוב הוא אסמכתא בעלמא, ולא פירש הירושלמי הדבר, כדרכו שלא לכתוב תירוץ המובן מאליו (עלי תמר ירושלמי שם).

• ויש שפירשו שהראשונים הללו אינם מודים לכלל שאין למדים מקודם מתן תורה, לפי שהם מבארים שהמילים "ולמידין דבר קודם למתן תורה" נאמרו בניחותא, והם באו ללמד שלשיטה זו למדים דבר קודם למתן תורה, ורבי יעקב בר אחא סובר כלל זה ולכן חלק על הלימוד מאבלות יעקב (עיונים ומחקרים לרש"ח קוק ח"ב עמ' 76).

• ויש ראשונים שכתבו שאכן אבלות שבעה ימים היא מדאורייתא, מכח הכתוב הנ"ל (שערי שמחה עמ' מח, בשם רב האי; רי"ף ברכות טז ב, בשם מקצת רבואתא), ופירשו בדבריהם שהם אינם מודים לכלל שאין למדים מקודם מתן תורה, שהם מבארים שהמילים "ולמידין דבר קודם למתן תורה" נאמרו בניחותא, וקיימא לן כלימוד הראשון בירושלמי (עיונים ומחקרים שם).

מקורות נוספים לכלל

• אין למדים דין קבורת המת ממה שמצינו לאברהם יצחק ויעקב שקברו מתיהם, לפי שמנהג הוא שנהגו כן (סנהדרין מו ב, ורש"י ד"ה ונימא).

• יש שפירשו דברי הגמרא לגבי זמן תפילת שחרית "אנן מאברהם ניקום ונגמר" (יומא כח ב), שאין ללמוד מאברהם שקיים התורה עד שלא ניתנה, "ואין לנו ללמוד ממנהג הנביאים אלא כגון דניאל וכיוצא בו מפני שנהגו כהלכה למשה מסיני אחרי שניתנה התורה" (רבנו חננאל שם; ערוך ערך שחר)^[2], לפי שניתנה תורה ונתחדשה הלכה, והאבות עשו רק לעצמם ולא בתורת הלכה לדורות (ריטב"א שם).

דבר שנצטוו עליו האבות

אפילו דבר שנצטוו עליו האבות מהשם, אין אותו ציווי חובה עלינו, אלא אנו מחויבים בו מכח נתינת התורה במעמד הר סיני (פירוש המשניות לרמב"ם חולין ק ב).

יש אומרים שלכן לא מנו במנין המצות מה שאמרו: כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, שנאמר: וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם (ברכות יג א), לפי שלא נאמר אלא לאברהם קודם מתן תורה (זוהר הרקיע פה).

ואפילו שבע מצוות של בני נח, אלמלא חזרו ונצטוו עליהם ישראל לא היו חייבים בהם (תורת נביאים יא, על פי סנהדרין נו ב).

גיד הנשה

גיד הנשה, נאסר באכילה מהכתוב עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה (בראשית לב לג. משנה חולין ק ב, ורש"י ד"ה מבני יעקב), ולא נאמרו הדברים בדרך סיפור, שמפני שאירע דבר זה באב נמנעים הבנים מלאכול אותו הגיד, אלא זוהי אזהרת התורה שלא יאכלוהו (חינוך ג).

נחלקו תנאים מאיזה זמן נאסר:

• רבי יהודה סובר שנאסר לבני יעקב (משנה חולין ק ב) קודם מתן תורה (תוספתא שם (צוקרמאנדל) ז ח), שהרי באותו מעשה של יעקב כבר נאמר בתורה: עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ וגו' (רש"י שם ד"ה מבני יעקב).

• וחכמים סוברים שלא נאסר אלא מסיני, בשעת מתן תורה, אלא שנכתב במקומו (משנה שם), שלאחר שנאמר בסיני וכתב וסידר משה את התורה כתב המקרא הזה על המעשה, על כן הוזהרו בני ישראל אחר כך שלא יאכלו גיד הנשה (רש"י שם ד"ה אמרו לו) בשביל להודיע מאיזה טעם נאסר להם (ברייתא בגמ' שם קא ב), להיות לנו לזכר שלא עזב ה' חסדו מעם אבותינו ועמנו, ונתן ליעקב אבינו כח לעמוד בפני מלאך (רבנו יהונתן על הרי"ף חולין שם), והרי לא נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב, ראובן ושמעון, אלא בני ישראל, ולא נקראו בני ישראל אלא אלה שעמדו בסיני (תוספתא שם; גמ' שם קא ב).

יש מי שפירש שרבי יהודה וחכמים נחלקו האם למדים מקודם מתן תורה (עיונים ומחקרים שם, בשם יש שבאו לידי החלטה).

מקומות שבהם למדים דינים מקודם מתן תורה

מצינו בהרבה מקומות שלמדו דינים מקודם מתן תורה, כמו:

• זריזין מקדימין למצוות, שנאמר (בראשית כב ג): וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר (פסחים ד א).

• אסור לשמש מטתו בשני רעבון, שנאמר (בראשית מא נ): וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב (תענית יא א).

• אין מערבין שמחה בשמחה, שנאמר (בראשית כט כז): מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וגו' (ירושלמי מועד קטן א ז)^[3].

יישובים לדבר

לשיטה שאין למדים מקודם מתן תורה נאמרו חילוקים שונים לבאר המקומות הללו:

אין למדים גופי מצוה מקודם מתן תורה, אבל למדים אופני קיומה (כפתור ופרח א).

• דבר שיש בו טעם וסברא למדים גם מקודם מתן תורה, ודוקא מצוה בלי טעם אלא גזירת הכתוב הוא שאין למדים מקודם מתן תורה (מראה הפנים שם; תחלת חכמה א א; שבות יעקב ח"א כו, בשמו).

• מה שאפשר ללמוד גם מאחר מתן תורה הוא שאין למדים מקודם מתן תורה, אבל אם אין לנו לימוד מאחר מתן תורה למדים מקודם מתן תורה (שאילת שלום לה מה; בית יצחק אה"ע ה).

• במקום שאין סברא לחלק למדים גם מקודם מתן תורה, ודוקא במקום שיש לחלק ולומר שהם עשו לצורך ידוע - כגון באבלות על יעקב שהשעה היתה צריכה לכבודו של יעקב - אין למדים משם (העמק שאלה שם א).

• לימודים שהם בתורת גלוי-מילתא וביאורי לשונות ותיבות למדים גם מקודם מתן תורה (תורת נביאים יא).

• מה שנאמר בתורת חיוב, כגון דיני מצות מילה הנלמדים מאברהם, למדים גם מקודם מתן תורה (מהר"ץ חיות חולין טז א; קהלת יעקב מענה לשון ח"ב א צט).

הערות שוליים