מיקרופדיה תלמודית:אין מחזיקין ידי עוברי עברה
|
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - אסור לסייע בידים ידי עוברי עברה בשעת העברה[2]
יסודו של האיסור הוא משום לפני-עור לא תתן מכשול [ראה ערכו](כן משמע מהרמב"ם בפירוש המשניות שביעית ה ו, ורוצח יב יד), אלא שאפילו באופן שאינו עובר ממש על לפני עור, כגון כשעושה העברה היה יכול לעשותה מבלעדיו, מכל מקום אסור לסייעו במעשה העברה (כן משמע מתוספות שבת ג א ד"ה בבא, ורא"ש שם א א).
בשביעית ובמעשרות
בשביעית
אשה החשודה על השביעית אסורה חברתה לסייע לה בשעה שהיא בוררת וטוחנת את התבואה (שביעית ה ט; משנה גיטין סא א).
- בברייתא בבבלי מבואר שהמדובר בחשודה לאכול פירות שביעית אחרי הביעור (שם ב).
- אולם בירושלמי נסתפקו אם אסור לסייע בין לחשוד לזרוע בשביעית ובין לחשוד לאכול פירות שביעית אחר הביעור, או שאין האיסור אלא לסייע לזו שחשודה לזרוע ולא לזו שחשודה לאכול (ירושלמי שביעית ה ד).
במעשרות
עם-הארץ החשוד על המעשרות, נחלקו אמוראים:
- אביי סובר שמותר לסייעו, מפני דרכי שלום, שלא אסרו לסייע אלא לאדם המוחזק לנו שהוא חשוד, אבל רוב עמי הארץ מעשרים הם, ואינו אלא חשש דרבנן, ומפני דרכי שלום התירו (גמ' שם א).
- רבא סובר שאסור לסייע לעם הארץ החשוד על המעשרות (גמ' שם), אם מפני שכמחצה על מחצה הם המעשרים, ואינם בחזקה שרובם מעשרים, והרי זה עברה דאורייתא (רש"י שם ד"ה רבא), או מפני שאפילו שרובם מעשרים, אבל על כל פנים כיון שתיקנו חכמים שפירותיהם דמאי - אסור לסייעם (תוספות שם ד"ה רבא).
המשנה בה נאמר: משאלת נפה וכברה לאשת עם הארץ, ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה (משנה שביעית וגיטין שם), מתפרשת לאביי בעם הארץ החשוד על המעשרות, ומלמדת שמותר לסייע לו; ולרבא בעם הארץ החשוד לאכול פירותיו בטומאה, שלו מותר לסייע, אבל לא לעם הארץ החשוד על המעשרות (גמ' גיטין שם).
בטומאה
כהן החשוד לאכול תרומה בטומאה, אסור לסייעו בטחינת תבואתו (גיטין שם ב). ובדין החשוד לאכול חולין בטומאה, נחלקו אמוראים: לאביי אסור לסייעו; ולרבא מותר לסייעו מפני דרכי שלום (גיטין שם).
פירוש המשניות על פי אביי ורבא
המשנה בה נאמר: משאלת נפה וכברה לאשת עם הארץ, ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה (משנה שביעית וגיטין שם), מתפרשת לאביי בעם הארץ החשוד על המעשרות, שלו מותר לסייע, אבל לא לעם הארץ החשוד על הטומאה; ולרבא בעם הארץ החשוד לאכול פירותיו בטומאה, והפירות כבר הוכשרו לקבל טומאה, שכיון שטומאת חולין דרבנן - שהתורה לא הזהירה לאכול בטהרה אלא תרומה וקדשים בלבד - מותר לסייעו מפני דרכי שלום (גמ' גיטין שם).
והמשנה בה נאמר: ישראל העושה בטומאה אין דורכין ואין בוצרין עמו (משנה עבודה זרה נה ב) לפי שאסור לסייע ידי עוברי עברה (גמ' שם), מתפרש לאביי כפשוטו; ולרבא, אף על פי שלא החמירו בטומאת חולין, ובשעת בצירה עוד לא נגמרה מלאכתם של הפירות לתרומה (ראה ערך גמר מלאכה), מכל מקום כיון שאם היה מפריש תרומה קודם גמר מלאכה תרומתו תרומה, וגם אסור לאכול טבל אכילת קבע אפילו קודם גמר מלאכה, הרי זה טבול לתרומה ואסרו לסייעו, מה שאין כן בחלה קודם גלגול, שאפילו אם הפריש אין עליה שם חלה כלל (תוספות גיטין סא ב ד"ה רישא, בתירוץ הראשון; חזון איש אהלות כד, בדעת הרמב"ם); או שהמדובר במוחזק ודאי לעושה פירותיו בטומאה ולא בסתם חשוד, ולכן אסרו אפילו קודם שחל החיוב של תרומה (תוספות שם, בשם רבנו תם).
והמשנה בה נאמר: משתטיל אשת עם הארץ את המים לא תגע בהם אשת החבר, לפי שאין מחזיקין ידי עוברי עברה (משנה שביעית וגיטין שם), מתפרשת לאביי שכיון שהמים הכשירום לקבל טומאה אסור לסייעה, אף על פי שהאיסור לטמא חולין אינו מן התורה אלא מדרבנן, מכל מקום החמירו בטומאה יותר מבמעשר (תוספות שם א ד"ה רבא); ולרבא שכשהטילה אשת עם הארץ המים ונתגלגלה העיסה הוטבלה לחלה, שמן התורה אסור לטמאה, ולכן אסור לסייעה (גיטין שם ורש"י ד"ה והא מדקתני)[3].
יישוב הסתירה בין המשנה לברייתא
לעומת המבואר במשנה: משאלת נפה וכברה לאשת עם הארץ, ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה (משנה שביעית וגיטין שם), שמסייעים לעשייה בטומאה כל עוד שלא נעשה בצק ולא הוכשר לקבל טומאה, בברייתא מבואר לגבי נחתום: לא בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין עמו (ירושלמי שביעית ה ד, וכעין זה בירושלמי גיטין ה י, ועבודה זרה ד י).
ונחלקו אמוראים ביישוב הסתירה:
- לדעת רבי הילא הברייתא מדברת בנוגע לתרומה, שבו החמירו חכמים יותר[4].
- ולדעת החברים בברייתא מדובר כשכבר לתתו את החיטים במים והוכשרו לקבל טומאה, ובמשנה כשלא לתתו (ירושלמי שביעית וגיטין ועבודה זרה שם)[5].
המלאכות האסורות בסיוע
זמן איסור הסיוע
האיסור לסייע לעוברי עברה הוא אפילו בסוף המלאכה, ואף על פי שכבר התחיל בעברה (תוספות עבודה זרה נה ב ד"ה אין, ו-נו א ד"ה ואין), אבל אחרי שכבר נגמרה מלאכת העברה מותר לסייעו, ולכן נחתום שהוא עושה - לש הבצק - בטומאה, מותר לסייעו להוליך את הפת לפלטר (משנה עבודה זרה נה ב).
ונחלקו ראשונים בדבר:
- יש אומרים שמותר להוליך את הפת לאפותו אצל הפלטר (רש"י שם ד"ה לפלטר), שאפייה מלאכה לחוד היא.
- ויש אומרים שאסור לסייעו לאפות (תוספות שם ד"ה אבל מוליכין, על פי התוספתא (צוקרמאנדל) שם ז ב), שהאפייה סוף הלישה היא ומלאכה אחת היא, ולא התירו אלא להוליך עמו פת אפויה כדי למוכרה, כדרך שהנחתום הגדול מוליך ככרות אל הפלטר, שהוא הנחתום הקטן, למוכרם על יד על יד (תוספות ומאירי שם).
בדבר שאיסורו משום אכילה
במה דברים אמורים בעברה של טומאה, שהאיסור הוא בעצם המלאכה, שעל ידי זה הוא מטמא את התרומה או החלה, ולכן במלאכה אחרת שאינה גורמת הטומאה מותר, אבל בדבר שאיסורו משום אכילה, כגון החשוד לאכול פירות שביעית, או טבל, או כהן החשוד לאכול תרומה בטומאה, אין מסייעים אותו כלל, ואסור לתקן לו שום דבר שיעשה בו איסור באכילתו (ריטב"א גיטין שם).
בדיבור
אין מחזיקין ידי עוברי עברה אפילו בדיבור (משנה שביעית שם וגיטין שם), ונחלקו אמוראים בביאור הדבר:
- יש אומרים שהאיסור הוא לומר לו בשעה שהוא עושה עברה: תחזקנה ידיך, או יישר כחך וכדומה (גמ' שם סב א, ורש"י ד"ה למימרא וד"ה אשרתא; או רבי אמי או רבי אסי בירושלמי שביעית ה ד, וגיטין ה י, ועבודה זרה ד י), וכן הלכה (רמב"ם שמיטה ח ח).
- ויש אומרים שמותר לומר לו יישר כחך וכדומה, ואינו נחשב כמחזק ידי עוברי עברה אלא אם כן אמר לו: חרוש בה בצורה טובה, ואני אקנה אותה ממך לאחר השמיטה (או רבי אמי או רבי אסי ורבי שמואל בר נחמן בירושלמי שם).