מיקרופדיה תלמודית:אין סומכין על הנס

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - אין אדם רשאי לסמוך על נס שיתרחש לו מן השמים, במקום חשש איסור או סכנה

האיסור ומקורו

מקור האיסור הוא הפסוק (דברים ו טז): לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם (ירושלמי יומא א ד)[2]. ויש מן הראשונים שכתב כי התורה לא תסמוך על הנס (רמב"ן במדבר א מה, ושם יג ב), וכי התורה תצוה בדרך הארץ, ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר, ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם, זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת, או להודיע שמו לצריו לעתים, כאשר היה בקריעת ים סוף וכיוצא בו (רמב"ן דברים כ ט).

בבית המקדש

כמה דברים שנעשו במקדש מבארים על פי הכלל שאין סומכים על הנס:

  • עשו שלחנות של שיש ללחם הפנים ולא של כסף, מפני שהכסף מרתיח ויתקלקל הלחם שעליו, ואף על פי שנס גדול נעשה בלחם הפנים שסילוקו כסידורו (יומא כא א, ורש"י), שעדיין חם הוא כשמסלקים אותו, מכל מקום אין מזכירים מעשה נסים, כלומר: אין סומכים על הנס (ירושלמי שקלים ו ג)[3].
  • לא היו מניחים לכהן גדול שיאכל בערב יום הכפורים דברים המביאים לידי קרי, ואף על פי שאחד מעשרה נסים שהיו לאבותינו במקדש הוא שלא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים (אבות ה ה), לא סמכו על הנס (ירושלמי יומא א ד)[4].
  • בנעילת דלתות העזרה בערב פסח, נחלקו אמוראים: אביי סובר סומכים על הנס, ולא נעלו הדלתות שלא יכנסו כולם בבת אחת, שמעצמן ננעלו בנס, ורבא סובר שאין סומכים על הנס והיו נועלים (פסחים סד ב). הלכה כרבא (רמב"ם קרבן פסח א יא). ויש שכתב שאפילו לאביי לא סמכו על הנס אלא בנעילת העזרה, שכל הדין הוא רק לכתחילה, שבדיעבד כשר אף כשנכנסו כולם בבת אחת ושחטו פסחיהם, אבל בדבר המעכב גם בדיעבד, אף הוא מודה שאין סומכים על הנס, שהרי מתקינים כהן אחר לכהן גדול ביום הכפורים שמא יארע בו פסול (משנה ריש יומא), ולא סמכו על הנס (צל"ח פסחים שם).
  • אף על פי שכשהיו מביאים נסכים מיהודה לא היה יינם מחמיץ (פסחים מב ב, ועי' רש"י שם), מכל מקום היו מתנים תנאי עם מספקי היין לנסכים שאם החמיץ היין - החמיץ לו (שקלים סוף פ"ד), לפי שאין סומכים על הנס (תוס' יום טוב דמאי א א. ועי' תשב"ץ ג לז קלה - קלז בענין הנסים שבמקדש).

במקום סכנה

האדם בעצמו

לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושים לו נס, שמא אין עושים לו נס, ואם עושים לו נס מנכים לו מזכיותיו (שבת לב א. ועי' רמ"א יו"ד קטז ה).

אדם אחר

וכן אסור להכניס אדם אחר בסכנה, על סמך זה שהוא אדם גדול וצדיק ויארע לו נס (תענית כ ב)[5]. אבל כשהוא בטוח בצדקתו שיעשו לו נס, מצינו שסמכו על כך:

  • נחום איש גם זו אמר לתלמידיו: "בני פנו את הכלים ואחר כך מיטתי, שמובטח לכם כל זמן שאני בבית אין הבית נופל" (שם כא א).
  • בנות צלפחד לא נישאו עד ארבעים שנה, עד שמצאו את ההגון להן (בבא בתרא קיט ב, וברשב"ם שם: בטוחות בצדקתן שיעשה להן נס כיוכבד, ולכן נתעכבו עד ארבעים שנה).
  • ר' חנינא בן דוסא שלח ידו אל חור הערוד המזיק, בהיותו בטוח "שלא הערוד ממית, אלא החטא ממית" ויעשה לו נס (ברכות לג א, ורש"י), אלא שבמקרה זה היה משום מצות הצלת רבים, שהערוד היה מזיק לבריות[6].
  • במקום אחר מצינו שלשם הצלת רבים סמכו על הנס בשב ואל תעשה, אף על פי שגרמו שיכנס אדם אחר למקום סכנה (קדושין כט ב).

שלוחי מצוה

אף על פי ששלוחי מצוה אינם נזוקים (פסחים ח ב), במקום שהסכנה ברורה ("קביע הזיקא") אין סומכים על הנס (פסחים שם; יומא יא א), לפיכך:

  • אסור לעלות על סולם רעוע בשביל לקיים מצות שלוח-הקן וכיוצא, שנאמר: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי (שמואל א טז ב), אף על פי שהלך בשליחותו של הקדוש ברוך הוא (קדושין לט ב; סוף חולין).
  • אסור מטעם זה לבדוק חמץ בחור הבית שבינו לבין הנכרי, שלא יאמר הנכרי כשפים הוא עושה לו (פסחים שם).

כשהסכנה רחוקה

במקום שחשש הסכנה הוא רחוק מאד, יש שאמרו: שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' (תהלים קטז ו)[7], והתירו לסמוך על זה שלא יארע מכשול[8]:

  • שלש נשים - קטנה, מעוברת ומניקה - שיש סכנה בעיבורן, משמשות כדרכן והולכות ומן השמים ירחמו, שנאמר: שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' (יבמות יב ב, וש"נ)[9].
  • אף על פי שביום המעונן יש חשש סכנה למול, מכל מקום מלין שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' (יבמות עב א. ועי' תרומת הדשן סי' ריא)[10].
  • התירו להקיז דם בערב שבת אף על פי שמזל מאדים משמש בו והוא ממונה על החרב ועל הדבר ועל הפורעניות, כיון שדשו ביה רבים ושֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' (שבת קכט ב, ורש"י).
  • אף שהמשמש מיטתו כשאשתו מעוברת ליום תשעים כאילו שופך דמים, מכיון שלא יכול לדעת זאת, כי לא יודע מתי התעברה אשתו, הרי הוא משמש והולך, ושֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' (נדה לא א).
  • אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה, ואינו חושש משום גלוי (ראה ערכו), משום שנאמר: שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' (עבודה זרה ל ב. וראה רמב"ם רוצח יב ג).

אם ראה אדם באצטגנינות (ראה ערכו) יום שאינו טוב לעשות בו מלאכה, לא יעשה, ולא יסמוך על הנס, שאסור ללכת נגד המזלות (בית יוסף יו"ד סי' קעט, בשם הרמב"ן בתשובה; רמ"א שם א).

וראה ערך נס בענין תפלה על הנס, ואם חוששים לנס, ועוד.

הערות שוליים

  1. א, טור' תרעט – תרפא.
  2. ועי' בבלי תענית ט א שמפרשים הפסוק בענין אחר, אך ראשונים אכן למדו מפסוק זה איסור הסתכנות - ראה בכוזרי מאמר ה אות כ; רד"ק בראשית מב ד, ושמואל א טז ב; חובות הלבבות שער הבטחון פ"ד.
  3. ועי' רש"י שבת קכד א ד"ה משום איעפושי, שעשו קנים בין מערכות לחם הפנים שלא יתעפש, שאין סומכים על הנס.
  4. וראה שדי חמד מערכת אל"ף כלל שעט.
  5. אבל עי' מהרש"א שם שרב אדא שהקפיד על שהכניסוהו בסכנה הוא מפני שלא החשיב את עצמו לצדיק, ועי"ש בגמ' בעובדא הקודמת ברב ושמואל.
  6. וראה מה שכתבו בעניין זה בס' החינוך מ' תקמו; ס' המספיק לעובדי ה' לרבנו אברהם בן הרמב"ם שער הבטחון ח"א; נפש החיים שער ג פי"ב; חזון איש יו"ד סי' קנא סק"ג, ואמונה ובטחון לחזון איש פ"ב.
  7. בדוגמאות להלן שנפסקו להלכה לא הזכיר הרמב"ם טעם שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה', וראשונים אחרים הזכירו טעם זה רק בחלק מהמקרים.
  8. האחרונים דנו בכללים שונים מתי אין סומכים על הנס ומתי סומכים על שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' – ראה שו"ת שם אריה סי' כז; שו"ת אבני נזר חאבהע"ז סי' א אות יא, וסי' פא אות' ג,יג; שו"ת עזרת כהן סי' לה; שו"ת אחיעזר ח"א חאבהע"ז סי' כג, ועוד.
  9. ועי' שו"ת צמח צדק החדש חאהע"ז סי' פט; שו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' ע; שו"ת דברי יששכר סי' קלח. אולם בשו"ת בנין ציון סי' קלז כתב שהטעם הוא משום שלעת עתה עדיין אין סכנה, רק שיש לחוש לסכנה שתבוא אחרי כן, ובכזה הולכים אחר הרוב וסומכים על הנס, אף על פי שבפקוח נפש שיש בשעה זו אין הולכים אחר הרוב.
  10. וראה בחידושי הריטב"א שם, שיש רשות לאדם שלא לסמוך על שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה', ולדחות את הברית, למרות שיש מצווה מן התורה למול ביום השמיני. וראה באריכות בהערות המגיה על הריטב"א שם. וראה בשו"ת חיים שאל ח"א סי' נט, על דעת החולקים על הריטב"א.