מיקרופדיה תלמודית:אין עד נעשה דיין

הגדרה^[1] - מי שהוא עד בדבר, אינו יכול להיות דיין על אותו הדבר

טעמי הדין ומקורו

ארבעה טעמים נאמרו בדבר:

גזרת הכתוב היא שעדים יעמדו ויעידו לפני הדיינים ולא שהעדים עצמם יהיו חוזרים ויושבים ודנים (רשב"ם בבא בתרא קיד א ד"ה ואין).

העדות צריכה להיות עדות שאי אתה יכול להזימה (ראה ערכו), ומכיון שהם העדים והם הדיינים - לא יקבלו הזמה על עצמם (תוספות בבא קמא צ ב ד"ה כגון^[2]. וראה במרדכי סנהדרין רמז תרצו, בשם השר מקוצי, שהסביר טעם זה באופן אחר).

ממה שלמדנו לענין נחלות, ש'אין אתה מפיל נחלות בלילה' (בבא בתרא קיג ב), שאם שמעו מבקרי החולה ביום, שנתן לכל אחד מבניו חלקו, עושים דין ונותנים להם את חלקם, אבל על פי שמיעתם בלילה לא ידונו, לפי ששמיעתם בלילה אינה ראויה לדון על פיה עד שיעידו עליה (ראה להלן), ואין עד נעשה דיין (תוספות בבא קמא שם בשם ר"י).

כיון שלמדנו שעדים אינם רשאים ללמד על הנידון לא זכות ולא חובה (סנהדרין לג ב), אלא יעיד וישתוק (רמב"ם עדות ה ח), והוא הדין לדיני ממונות (רמב"ן בבא בתרא קיד א ד"ה ודאמרינן), כל שכן שאינו נעשה דיין (רמב"ן שם; ר"ן סנהדרין לג ב ד"ה הכל. וראה רמב"ם עדות שם שבממונות ילמד זכות או חובה, אבל לא ייעשה דיין).

בקידוש החודש

בקדוש החודש עד המעיד אינו נעשה דיין, אבל עד הרואה נעשה דיין.

כיצד, ראו בית דין את הלבנה בלילה, אינם יכולים לקדש את החודש על פי ראייתם, כיון שבלילה אסור לקדש את החודש (ראה ערך קדוש החודש), ונמצא שראייתם כראיית עדים ולא כראיית דיינים^[3], אלא יעידו שנים מהם בפני האחרים והם יקדשו, ואף על פי שגם הם ראו^[4]. ראוהו שלשה והם הבית דין, יעמדו שנים מהם להיות עדים, ויושיבו מחבריהם שני דיינים אחרים להצטרף עם השלישי להיות בית דין, ויקדשו (משנה וגמרא ראש השנה כה ב, ורש"י שם).

בדיני ממונות

העיד אחד מהדיינים בפני חבריו על מעשה שראה, אינו יכול להצטרף עמהם לדון על אותו מעשה; אבל אם אינו מעיד, כגון ששלשה דיינים ראו את המעשה ביום, נעשים דיינים ודנים על פי ראייתם^[5].

וכן אפילו אם ראו בלילה, אלא שעדים אחרים מעידים לפניהם על המעשה, דנים על פי עדות האחרים, אף על פי שגם הם ראו (טוש"ע חושן משפט ז ה. וראה בבא בתרא קיג ב, רמב"ם סנהדרין ג ו, וטוש"ע שם רנג א, לגבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה וחילק בפניהם את נכסיו).

ראה על מנת להעיד

יש אומרים שאין עד הרואה נעשה דיין (במקרים המבוארים לעיל) אלא כשראה ממילא, אבל אם התכוין בשעת ראייתו להיות עד בדבר, שוב אינו נעשה דיין (רשב"ם בבא בתרא קיג ב ד"ה שלשה, והביא שכן כתב רש"י בתשובה), ואפילו כשאחרים מעידים (שיטה מקובצת שם ד"ה שלשה); ורוב הראשונים חולקים וסוברים שכוונתם להעיד אינה פוסלתם מלהיות דיינים (תוספות שם קיד א ד"ה אבל; רא"ש שם ח ג; נמוקי יוסף שם ד"ה שלשה; וראה שיטה מקובצת שם).

ומכל מקום אם זימנום לכתחילה להיות עדים בדבר - יש אומרים שפסולים להיות דיינים, ואפילו כשאחרים מעידים לפניהם (רמב"ן שם ד"ה שלשה; ר"ן שם ד"ה שלשה, וראה בית יוסף חושן משפט ז ה); ויש אומרים שהוזמנו להעיד דומה לראיית לילה, שעל פי עצמם אינם דנים, אבל על פי עדות אחרים דנים (ראה בית יוסף שם. שתי הדעות הובאו בשו"ע חושן משפט ז ה בלי הכרעה).

יחיד מומחה הדן דיני ממונות, אינו יכול לדון על פי ראייתו ביום, אלא על פי הגדת עדים אחרים (רשב"א בבא קמא צ ב ד"ה למימרא).

בדיני נפשות

עד המעיד אינו נעשה דיין בדיני נפשות, אבל בעד הרואה נחלקו תנאים:

סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש, מקצתן נעשו עדים - ויעידו לפני חבריהם - ומקצתן נעשו דיינים, דברי רבי טרפון; רבי עקיבא אומר כולם עדים הם, ואין עד נעשה דיין (ראש השנה כה ב, ורש"י שם ד"ה מקצתן).

בדברי רבי עקיבא נאמרו שני טעמים:

שכיון שראוהו שהרג שוב לא יראו לו זכות, והתורה אמרה (במדבר לה כד-כה): וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה וְהִצִּילוּ הָעֵדָה, שיהפכו בזכותו (ראש השנה כו א, ורש"י שם ד"ה והצילו).

שנאמר: עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט (במדבר שם יב), עד שיעמוד בבית דין אחר (מכות יב א).

ופירשו הראשונים, שעיקר הלימוד הוא מהפסוק, ולא הוצרכו לטעם שלא יוכלו לראות לו זכות, אלא כדי שלא נלמד משם אף לשאר דינים להצריך בית דין אחר דוקא (תוספות ראש השנה שם ד"ה דרחמנא).

להלכה: יש פוסקים כרבי טרפון (רמב"ם עדות ה ח); ויש פוסקים כרבי עקיבא (ריטב"א מכות יב א ד"ה ר"ע; מאירי ראש השנה כה ב). ומכל מקום כשאי אפשר לדונו בבית דין אחר, הורגים אותו על פי ראיית בית דין משום "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (רמב"ן מכות שם ד"ה מנין, וריטב"א שם, על פי סנהדרין עח א).

בגיטין וקדושין

עד הרואה בגיטין וקדושין נעשה דיין, שדבר שבערוה הוקש לדיני ממונות (ריב"ש שפט); ויש מי שכתב שדינם כדיני נפשות בזה (ב"ח חושן משפט ז ו).

בעדות דרבנן

בדבר שמן התורה אין צריך עדים וחכמים הצריכו עדים, אפילו עד המעיד נעשה דיין. ולכן שלשה דיינים שישבו לקיים את השטר (ראה ערך קיום שטרות), ושנים מהם מכירים חתימת ידי העדים, מעידים השנים בפני האחד, וחותמים כולם בקיום השטר, שדבר תורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בבית דין ואין צריך כלל קיום, וקיום שטרות הוא מדרבנן, ובדרבנן עד נעשה דיין (כתובות כא ב; שו"ע חושן משפט מו כד).

ראו בזמן שמדרבנן אינו ראוי לדין

ונחלקו האחרונים, כשבית דין ראו מעשה בשבת ויום טוב, שמן התורה נעשים דיינים שלא תהא שמיעה גדולה מראייה (ראה לעיל), אלא שמדרבנן אסור אז לדון משום שבות (ביצה לו ב) - יש אומרים שבאופן כזה אין עד נעשה דיין, כיון שעל כל פנים אסור היה להם לדון בשעת ראייתם, וכל שתיקנו חכמים כעין של תורה תיקנו, והרי זה כמו שראו בלילה (ב"ח חושן משפט ז ו. וראה ערך כל דתקון רבנן); ויש אומרים שבזה עד נעשה דיין, כיון שסוף סוף אינו אלא מדרבנן, ודומה לקיום שטרות (ט"ז שם ד"ה אם ראוהו; תומים שם סק"ז. וראה שם בפתחי תשובה סק"ז).

הערות שוליים