מיקרופדיה תלמודית:אין עניות במקום עשירות

הגדרה^[1] - אין עושים במקדש דבר בצמצום, אלא מתוך עושר ושררה (רש"י שבת קב ב, והמפרש לתמיד כט א)

דוגמאות

• כלי קודש שניקבו או שנפגמו אין מתקנים אותם לסתום הנקב או הפגם (זבחים פח א), לפי שנראה כעניות ואינו דרך ארץ (רש"י שם), אלא מתיכים אותם ועושים אותם חדשים (רמב"ם כלי המקדש א יד).

• סכין שנפגמה אין משחיזים את פגימתה, נשמטה - מן הניצב (רמב"ם) - אין מחזירים אותה (זבחים שם), אלא גונזים אותה ועושים אחרת, שאין עניות במקום עשירות (רמב"ם שם טו).

• בגדי כהונה שנתגעלו אין מכבסים אותם, שאין עניות במקום עשירות (זבחים שם ב).

• אין מכניסים בהיכל כלי כסף, אלא כלי זהב, שאין עניות במקום עשירות (המפרש לתמיד כט א).

הגדר

יש אומרים שכלל זה לא נאמר אלא בכלי שרת בלבד, ולכן כשניקבה המכתשת שעושים בה הקטורת הביאו אומנים מאלכסנדריא של מצרים ותיקנוה (ערכין י ב), שהמכתשת לא נתקדשה קדושת הגוף (תוס' שבועות יא א. ועי' תשובת בעל הנודע ביהודה שבשו"ת תשובה מאהבה ז). ולדעה זו היתה הסכין כלי שרת (עי' רש"י סוטה יד ב), וכן בגדי כהונה (עי' תוס' קדושין נד א).

אבל יש סוברים שהסכין אינה כלי שרת (עי' תוס' חולין ג א, ורמב"ן ורשב"א וריטב"א שם), ואף בגדי כהונה אינם כלי שרת ויש עליהם קדושת דמים בלבד (ריטב"א קדושין נד, ועי' משנה למלך כלי המקדש ח ה), ולפי זה נאמר הכלל אין עניות במקום עשירות בכל כלי הקודש, אפילו שאינם כלי שרת^[2].

בדיעבד ובשעת הדחק

הדין של אין עניות במקום עשירות אינו פוסל בדיעבד, כגון אם קיבל את הדם של הקרבנות בכלי שרת שנשבר ונתקן על ידי סתימת הנקב, לא נפסל הקרבן, וכן בשעת הדחק כשאין כלי אחר מותר לתקן לפי שעה אף לכתחילה (יריעות שלמה כלי המקדש שם, הוכיח כן מתוספות שבועות יא א, ושיטה מקובצת ערכין י ב).

הידורים והלכות מגדר עשירות

במקדש היו מהדרים בכלל להתנהג בעשירות משום כבוד המקדש:

• את התמיד היו משקים בכוס של זהב, משום שאין עניות במקום עשירות (תמיד כט א).

• את השלחנות של לחם הפנים, לולא שהכסף מרתיח ויתעפש הלחם, היו עושים אותם של כסף ושל זהב, אלא כדי שלא ירתיח עשאום של שיש (שם לא ב).

• באיסור בשבת לבנות כלשהו יש מהאמוראים שאמר שבמשכן עשו מבשלי הסמנים כלי קטן לצבוע היריעות כיון שצמצמו צמר צביעתן, וחסרה למלאכתן, והוצרכו לחזור ולבשל סמנים ולצבוע מעט (שבת קב ב, וברש"י), ועל כך אמר רב אחא בר יעקב שאין עניות במקום עשירות (שם), שלא עשו דבר בצמצום, אלא הכל מתחלתן דיים והותר (רש"י שם ד"ה אין).

• אין משתכרים בשל הקדש, שאין עניות במקום עשירות (כתובות קו ב), ולפיכך אין לוקחים ממותר תרומת-הלשכה יינות שמנים וסלתות בשביל למכור אותם אחר כך לאלה הזקוקים למנחות ונסכים בריוח (שקלים ד ב, ועי"ש שר' ישמעאל סובר שלוקחים), שאילו היו משתכרים בשל הקדש דומה כאילו הקדש צריך הוא כעני זה שצריך להשתכר בשלו (שיטה מקובצת שם, בשם רש"י במהדורא קמא)^[3].

חובת השמירה בבית המקדש על ידי כהנים ולויים נלמדת מפסוקים (ראה תמיד כו א), שאילו לא למדו זאת מפסוקים היינו אומרים שלא צריכים שומרים, כי אין עניות במקום עשירות ואם היו גונבים כלי המקדש היו קונים אחרים (רש"י ריש תמיד).

סתירה מכלל אחר

הכלל של אין עניות במקום עשירות סותר לכלל אחר: התורה חסה על ממונם של ישראל (ראה ערכו).

בישוב הסתירה מצינו כמה דעות באחרונים:

• יש מי שכתב שהדבר תלוי בשיקול דעת חכמים להבדיל בין דבר לדבר לפזר או לצמצם (יום תרועה ראש השנה כז א)^[4].

• יש מי שכתב שהכל לפי ההפסד, ולפי כבוד העבודה, ולפי הצורך (תפארת ישראל תמיד פ"ה אות כז. ועי' שם שקלים פ"ח אות לד)^[5].

• יש מהאחרונים שחילקו בין כלי שרת, או דבר שקדוש קדושת הגוף (ראה לעיל) – שבהם נוהג הכלל שאין עניות במקום עשירות, לבין חפצי קודש שאינם כלי שרת, כגון שופר וקלפי – שבהם נוהג הכלל שהתורה חסה על ממונם של ישראל (תשובת בעל הנודע ביהודה שבשו"ת תשובה מאהבה סי' ז).

והמחתה, שבה היה הכהן חותה את הגחלים ממערכה שניה של קטורת להכניסם על המזבח הפנימי לקטורת שחרית וערבית (ראה ערך הקטרה), לא היתה של זהב אלא של כסף, אף על פי שהיא כלי שרת, הרי זה לפי שאף כסף אינו עניות.

ובשמן למנחות שאמרו התורה חסה על ממונם של ישראל, משום מנחת יחיד אמרו כן, שביחיד לא אמרו אין עניות במקום עשירות, ושוב לא חילקו בין יחיד לצבור (תשובת הנודע ביהודה שם).

ובמקום אחד - לענין שיעור חצי לוג שמן להדלקת-הנרות - נחלקו בגמרא אם אומרים שם הכלל של אין עניות במקום עשירות, או הכלל של התורה חסה על ממונם של ישראל (מנחות פט א. וראה ערכים הדלקת הנרות; התורה חסה על ממונם של ישראל).

הערות שוליים